קיץ כתום

אסתר שטרייט וורצל, הסופרת בה"א הידיעה של ארץ ישראל, אשר יצירותיה הן הקלאסיקות של ספרי הנוער הישראלים, מוציאה רומן היסטורי חדש העוסק בהתנתקות מגוש קטיף. תמר, הגיבורה הכתומה של הספר, נכלאת בכלא מעשיהו לאחר שחסמה צירי תנועה, ולאחר שחרורה היא מצטרפת לחברותיה שבנווה דקלים, עד לסופו הכואב של גוש קטיף.

"בשלהי האביב של שנת 2005", כותבת אסתר בהקדמה לספר, "שמעתי וקראתי באמצעי התקשורת על שתי בנות צעירות, אחיות, העצורות בכלא מעשיהו זה שבועות אחדים. צוין כי הן נכלאו כעונש על כך שחסמו צומתי כבישים באחת מהפגנות המחאה שמלפני ההתנתקות מגוש קטיף, והן נשארו בכלא בגלל סירובן לגלות לחוקרי המשטרה את שמן המלא ואת כתובתן. הסיפור הזה כבש את לבי".

הספר החדש מתאר את הקיץ האחרון, את המאבק נגד הניתוק וגירוש אנשי גוש קטיף. הוא מלווה את הדמויות בזמן הימים האחרונים של הגוש את התפילות ואת הכישלון.

"התלבטתי מאוד לגבי הסוף" מגלה אסתר, "היה לי סיום אחד ובו התפילות בגוש קטיף, ולאחר מכן כתבתי פרק נוסף כדי שבכל זאת יהיה סוף טוב, ובו שתיים מהבנות מתחתנות ולאחת מהן נולד ילד. נצח ישראל לא ישקר. בהקדמה לספר כתבתי שעם ישראל הוא כמו עוף החול, שנשרף ומיד לאחר מכן נולד מחדש.

זה סיפור מאוד כואב. הסוף, הסיום, הגירוש, הניתוק מהבית, מהמשפחה, השורשים, מהנוף המוכר והאהוב שאבד, זה מאוד כואב, וכאב גם לי, כשכתבתי".

אשרי העם שאלו הם בניו ובנותיו

איך הגעת לנושא הזה?

"מה זאת אומרת? אני בת הארץ הזו, נולדתי בארץ. אני לאומית מאוד, אוהבת את ארץ ישראל ועם ישראל. לנושא הזה ספציפית הגעתי כשקראתי על הבנות בכלא מעשיהו. זה הזכיר לי את הספר שכתבתי, נערי המחתרת, בו אחד הגיבורים ישב בבית סוהר של הבריטים ולא רצה להסגיר את זהותו. הסיטואציה הזו נראתה לי מאוד מוכרת. כמובן שמיד אמרתי לעצמי שזה לא זהה, הרי שם לחמנו נגד אויב. על כל פנים, רציתי לראיין את הבנות, והצלחתי להגיע אליהן".

איך מצאת אותן?

"היה לי מזל: באותו הזמן הוצאתי את הספר עטרות, וראיין אותי צור ארליך. אמרתי לו שאני רוצה להכיר את הבנות, והוא מיד אמר שאין בעיה, ושהוא מכיר את ההורים שלהן ואותן.

עוף השמיים הוליך את הקול והתחילו לכתוב לי כל מיני בנות, מגוש קטיף ומהתנחלויות שונות. דיברתי עם רבות מהן, שהגיעו לביתי באוטובוסים. יום אחד טלפן אלי רכז הנוער של גוש קטיף, ושאל אם ארצה שהוא יקשר ביני ובין הנוער. כמובן שרציתי, והוא באמת הפגיש אותי עם חברה בוגרי תיכון, כך שהייתה לי תמונה של בנות 12 ותמונה של מבוגרים יותר. בהקדמה לספר כתבתי אשרי העם שאלו הם בניו ובנותיו.

במקביל אספתי וקראתי חומר עיוני רב. הייתה לי תוכנית הרבה יותר רחבה - רציתי לכתוב על גוש קטיף עצמו רומן גדול. את התקופה הקשה אני מתארת בספר, אבל אני רוצה לתאר את התקופה הקודמת, הלא קשה. אבל את הרומן הזה על גוש קטיף אני עדיין לא בשלה לכתוב. הלוואי שאזכה לזה".

אתסתר מספרת שכתיבת הספר ארכה זמן רב "ראשית כל, כשהתחלתי לכתוב, הייתי צריכה לכתוב במידה רבה בסגנון שונה משלי, מילים כמו ברוך ה, בעזרת השם, בסייעתא דשמיא, תיבנה ותיכונן, אלו מילים שאני בדרך כלל לא משתמשת בהן. גם הסגנון קצת שונה. לדוגמא, במשך כל השנים היו לי וישנן התלבטויות נוראיות ביחס לאלוהים לדת, והילדות שבספר מאמינות בלב שלם ומלא. אתה יודע, כשכותבים, אתה חי את החיים של הגיבורים שלך. וכשכתבי על תמר ובת אל ותהילה, זו הייתי אני".

כלומר, יש בך צד שהזדהה איתן בצורה מלאה.

"נכון מאוד. אבל יש לי שם גם דמות שהיא הקול הנגדי - נערה שגדלה בתל אביב בסביבה חילונית, והיא מזדהה איתן עד גבול מסוים. למשל, הן לוקחות אותה לבית הכנסת ואז מעלות אותן לעזרת נשים. וואו, כמה שהיא כועסת על זה. כך שנתתי, אני מקווה, תמונה מלאה על הדומה ועל השונה, שהוא לא כל כך נורא כמו שחושבים".

אילו תגובות את מקבלת מהחברה הסובבת אותך?

"אני חושבת שהספר הפתיע אותם, גם לטובה. בזמן שכתבתי אותו קיבלתי תגובות נוראות, עד כדי כך שחברה שלי אמרה לי שהיא לא תהיה חברה שלי יותר. אבל כשקראו אותו, ואין הנחתום מעיד על עיסתו, גילו ספר מאוד אנושי, חם ואמפטי. ראו שהשד לא נורא כל כך.

בסיכומו של דבר, אני מופתעת לטובה כי המון אנשים מטלפנים ומתגלה שהם מאוד מתרגשים מהסיפור. אני מקווה שהספר ימלא לאט לאט את שליחותו, שהיא חיבור בין חלקי העם. הבנה ואהבה, ולא פירוד וזלזול והתנשאות".

הספר" קיץ כתום" ראה אור בהוצאת הספרים עמיחי, והוא מצטרף לעשרים ושניים ספרים קודמים שכתבה אסתר, ביניהם "אליפים" (שזכה בפרס זאב), "אורי" ו"שחר".