עד לפני כמה שנים, פרופסורים היו לא רק חוקרים בעלי שיעור קומה, אלא אנשי רוח אמיתיים: הציבור ראה בהם בעלי בשורה, והפרופסורים מצד עצמם ראו את ייעודם לא רק בין ארבעת כתלי חדרם העמוס ספרים, אלא בעיקר ביכולת להעניק דבר מה עמוק וחשוב לציבוריות הישראלית.
פרופ אליעזר שבייד, מחבר הספר שלפנינו, "ביקורת התרבות החילונית", הינו אחד מאחרוני המוהיקנים האקדמאים. ניתן לומר שמרבית פרסומיו (ומדבר על עשרות רבות של ספרים) עוסקים בפנייה אל הציבור, ולא בשיח פנים אקדמי קר ומנוכר. שבייד הינו מהפיכה מהלכת על שניים. עיקר בשורתו הינה הפיכת המסורת היהודית לתרבות ישראל, כאן ועכשיו. בספרייתי שלושה ספרים שכתב שבייד רק בתקופה האחרונה, בהיותו כבר בפנסיה כמה שנים.
"ביקורת התרבות החילונית", עוסק בנושא אותו אוהב שבייד לתקוף מזה שנים רבות - השלכותיו הזוועתיות של הגלובליזם על התרבות הכללית. שבייד שייך לאותו זן הולך ונכחד של סוציאליסט נלהב, הומניסט גדול, אך עם מחויבות עמוקה למסורת ישראל. שלושת אלו נרמסים באכזריות על ידי הגלובליזם, ואדם כשבייד אינו יכול לשבת חבוק ידיים: הסוציאליזם, המחוייבות העמוקה לזולת, נרמס בידי כוחות השוק האנונימיים, בעידודה של המדינה, שכבר איננה מכירה את חוקי הצדק אלא אך ורק את ההגינות; ההומניזם נשחק על ידי התרבות ההמונית, שכל עניינה הינו סיפוק נמוך של יצרים; והמסורת, כמובן, אין לה שום מקום בעולם שסיסמתו היסודית הינו הפרוגרס הקדוש.
גם הדתי הוא חילוני
דתיים רבים עשויים לספוק כפיים בנחת, נוכח הביקורת האינטלקטואלית המשובחת שהספר מביע, ובייחוד כאשר ביקורת זו מושמעת מאדם שאינו מזוהה עם הציבור הדתי. ברם, הקורא הנבון, יגלה כי רבים מבני המגזר הדתי, כלולים בשבט הביקורת של שבייד. זאת מכיוון, שהספר מבקר את התרבות החילונית, ואילו המגזר הדתי, מה לעשות, הוא גם חילוני, היות והוא מעורה עד הצוואר בכל אספקטי הציוויליזציה החילונית המודרנית.
על מנת לגרות ולו במעט את הקורא, אציג בקצרה שתיים מן התזות העיקריות בספר. אך ראו הוזהרתם - זהו אינו ספר לקריאה בנחת על בטן מלאה אחר סעודת שבת. הכתיבה הינה מופשטת, נטולת דוגמאות קונקרטיות, ודורשת ריכוז מרבי. ברם, המתאמץ, שכרו בצידו.
שתי המסות העיקריות בספר הינן הדרמה של תולדות החילוניות: השיבה אל הטבע והיציאה מצדו הנגדי" ו"הערכים האליליים והפולחניים של הכפר הגלובלי. הראשונה עוסקת בתיאור היסטורי של תולדות החילונות. מושג זה, נולד עם ההפרדה שהכריזה עליה הנצרות, בין תחומי הכנסייה לתחומיו של הקיסר - כלומר קביעת חיץ בין העולם הרלוונטי מבחינה דתית, לבין זה שאינו רלוונטי כלל. חציצה זו היא שהבדילה את האדם מן הטבע: או שאתה אלוהי או שאתה טבעי - אינך יכול להיות שניהם.
שבייד מתאר את המרד, בעל שלוש הפעימות, שמרדה החילונות בכנסיה, ובכך כביכול חזרה אל הטבע: ניסיונות הנגיסה של השליטים בתחומה של הכנסייה לאורך ימי הביניים; הרנסנס והפרוטסטנטיות; והתנועות המודרניות. שלוש אלו החזירו את האדם אל הטבע, כך שכבר הוא איננו צריך להתנצל על הצורך שלו בציביליזציה, על שהוא רוצה ליהנות מן החיים (בעולם הזה כמובן) ועל רצונו ליצור ולבטא את עצמו.
אלא, שאחר מלחמת העולם השניה הנוראית, כל הערכים ההומניסטים שהנחו את האדם קרסו בקול תרועה רמה, ותחתם פרץ אידיאל הקדמה הטכנולוגי בכל כוחו. אמנם, בתחילת הדרך האמינה האנושות כי פיתוח המדע והטכנולוגיה הינה הדרך הבטוחה ליצירת שפע בלתי נדלה שיביא אושר לכמה שיותר אנשים, ואכן, תרבות השפע בה אנו חיים לכאורה הינה ההוכחה כי דרך הקידמה הינה אכן הדרך לגן העדן עלי אדמות, וזוהי הדרך לשלום כלל עולמי (הכפר הגלובלי).
אלא, שהתוצאות הינם שחורות משחור. התרבות החילונית אכן חזרה לטבע על מנת למצוא שם את אושרה, אך בעצם היא משתמשת בטבע נגד עצמו, ואף נגד טבע האדם: השעבוד הברוטאלי של אוצרות הטבע לצרכי הבזבזנות והראוותנות של אחוז קטן מן האנושות, לא זו בלבד שזוהי אשליה, שהרי משאבי הטבע יגמרו ביום מן הימים, אלא שהיא מביאה להרס הגלובוס פשוטו כמשמעו; עמים אבדו את זהותם, דבר המגביר את הפונדמנטליזם והוליד את הטרור; ומעל לכל - האדם איבד את ערכיו: חירותו הרוחנית אבדה לו והשתעבדה ליצריו.
האלילות לא נעלמה
ומכאן למסה הבאה, זו העומדת על יסודותיה האליליים של התרבות הגלובליסטית. שבייד טוען שהאלילות המקראית למעשה לא נעלמה. כאן יש חומר אינטליגנטי לכל מדריך בני עקיבא, הרוצה לשכלל את הטענה שהערצת כוכבי הרוק היא בדיוק כמו עבודת אלילים. ובכן, זוהי טענתו של שבייד, אלא שהוא עושה זאת כדרכו, בפאתוס רב ובכישרון בלתי נלאה.
ניתן לדעתי לתמצת את האלילות במילה אחת: אנוכיות, או בשני מילים: השתעבדות ליצרים. האדם האלילי רצה לשעבד את הטבע לצרכיו האנוכיים, ולשם כך יצר את המאגיה ואת עבודת האלילים שלו, בכדי שיוכל לשלוט בכוחות הגדולים והמפחידים של היקום.
האדם החילוני המודרני, באופן דומה, אף הוא רוצה לספק את דחפיו האנוכיים, ולשם כך הקים את הציוויליזציה המדעית, כך הוא יכול לשלוט בטבע כמה שניתן. הנחת היסוד היא שסיפוק היצרים הוא שמביא לבני האדם להתאחד, וזוהי תפקידה של המדינה - לספק את התנאים ההוגנים (ולא המוסריים!) שיאפשרו לפרט להפיק מן האחרים, או מן הטבע, הרבה יותר ממה שיכל להפיק ממנו לו לא היה חי עם בני אדם אחרים. ואם ניתן להפיק הנאה מיותר אנשים מסך האנשים שבסביבה הקרובה הרי שזה עדיף, ולשם כך נוצרה הגלובליזציה, החייבת להתבסס על המכנה המשותף הנמוך ביותר של בני האדם - כסף, מין ואוכל.
ועתה, שולף שבייד את אגרופיו, וכתיבתו נעשית צינית ומרירה ביותר. כל המצליחנים של התרבות המודרנית - העשירים, היפים, כוכבי הספורט, כוכבי הבידור, מושווים למעשה לאלילים של התרבות האלילית העתיקה, והסגידה להם אינה שונה לדעת שבייד במאום לפולחנים שהיו סביב האלילים הקדומים. נדמה שלו היה יכול, היה שבייד מכריז מלחמת חורמה בשם המונותיאיזם נגד האלילות המודרנית. ואכן, נראה שהוא מבין לליבם של הדתיים מן הדתות המונותיאיסטיות, הנעשים יותר ויותר פונדמנטליסטים, בשל הזיהוי הנכון שלהם את החילונות עם האלילות (ברם, בהקצנה הדתית פעמים רבות שהן שוכחות את היסוד המוסרי שהן עצמן מאמינות בו!). כמה וכמה פעמים לאורך הספר שבייד מתריע בפני מלחמת עולם שלישית העומדת לפרוץ, שהודות לקידמה הטכנולוגית, שתהא גרועה משני קודמותיה!
שפל חסר תקדים
לסיום, הספר משדר פסימיות גדולה, אך בעצם כתיבת הספר, מאמין שבייד, ככל הנראה, שיש עוד אי-אלו קוראים החרדים לכבוד האדם ולעתידה של האנושות. החוויה שלי מקריאת הספר היתה שכל כך ברור שלתרבות החילונית הנוכחית אין עתיד, עד שמובן שבמוקדם או במאוחר משהו ישתנה, ויש רק לקוות שהשינויים לא יגבו מחירים כבדים מדיי.
לי עצמי, אכן נראה שהתרבות ההמונים הגיע לשפל חסר תקדים, עד שהאדם מתקומם בשם היסוד הרוחני שבו, ואכן מתחיל לבקש קצת מים חיים, כן כן, גם במקורות היהדות. השאלה בה אני עוסק זה לא מכבר הינה, האם אכן יש לדת יש משהו אינטליגנטי ורוחני להעניק לאדם החילוני, או שמא מרוב מלחמת מגן, שכחנו לפתח ולתרגם את היהדות לשפתינו ולזמנינו? מי מוכן, מלבד שבייד, לדבר יהדות בשפת המודרנה?