סקירה ביוגראפית מהירה של "גדולי ישראל" עשויה להביא למסקנה פרדוקסאלית: הסיכוי שתהפוך ל"גדול" באמת, הסיכוי שמאות שנים לאחר מותך ילמדו את ספריך בהתלהבות וילכו אחריך עדרים עדרים של חסידים - הוא במידה רבה פונקציה ישרה של כמות הנידוי והחרם לה זכית בימי חייך. באופן פיוטי יותר ניתן לומר כי כדי שספריך יהפכו לנכס צאן ברזל של האומה - יש לצרפם ולחשלם לפני כן בכור ההיתוך ולשרפם. נכון, לא תמיד השיטה פועלת. ישו, שבתאי צבי, שפינוזה, מנדלסון (ולעת עתה ובחוגים מסויימים - ליבוביץ) - רבים נשארו בחוץ. אך אלו שכן נכנסו לרשימת רבי המכר של כל הזמנים - הרמב"ם, ר נחמן מברסלב, הרב קוק - בהחלט זכו בהתחלה לאותו יחס כמו האחרים - תרתי משמע.
בימים אלו מפנה הבמאי גיא בירן את הזרקור - בשיתוף עם קבוצת התאטרון של "תאיר" - לעברו של אחד מאלו: מנודה שהפך ברבות השנים לכל-כך קונצזואלי - עד כי סביר להניח כי רבים כלל לא יודעים על עברו ה"אפל". והכוונה היא כמובן לר משה חיים לוצאטו - הרמח"ל. לאחר עבודת תחקיר מקיפה וממושכת קיבץ בירן אוסף של מסמכים תיעודיים, כתבים ואיגרות שכתב הרמח"ל בחייו, ומהם יצר את ההצגה המעניינת "אהבת עולם".
ההצגה מורכבת משלושה חלקים השזורים במעורבב זה בזה. החלק האחד עיקרו פרטים ביוגרפיים על הרמח"ל אותם מקריינים השחקנים, החלק השני הוא הצגה של הביוגרפיה הזו ע"י משחק תפקידים, והחלק השלישי והמעניין מכל הוא הצגה - חסרת תקדים - של מחזה בשם "מגדל עֹז" שכתב הרמח"ל עצמו, ושטרם עלה על במה. המַחזה, בדומה לסיפורי ר נחמן מברסלב ולאגדות קלאסיות רבות, הוא סיפור אהבה אלגורי, המכיל בין היתר נסיכה הכלואה במגדל, מלך קנאי, מחזרים נלהבים ורגשות סוערים. העלילה הפשוטה לכאורה מסתבכת וזוכה לתפניות מפתיעות.
מעבר לשילוב בין שלושת המרכיבים התמטיים הללו, נעשה גם ניסיון לשלב בין שלושה משלבי לשון שונים בתכלית. אך אם המעברים התכופים ממרכיב אחד של ההצגה למשנהו הם מהירים וחדים, הרי שהמעברים בין המשלבים נעשים בקצב מסחרר. הקונספט הזה מעניין, אלא שלטעמי הוא לא צלח. לפחות לא במתכונתו הנוכחית. הטקסטים ה"יומיומיים" לא דיברו אלי כי ציפיתי למשהו אחר, והטקסטים ה"גבוהים", הארכאיים, שבמקרים רבים היו ציטוט של ממש מאיגרות וכתבים של הרמח"ל - לא התרוממו מספיק גבוה. וטקסטים גבוהים שלא מתרוממים גבוה זו בהחלט בעיה. בנוסף, ברגע שבו משתנה המשלב הלשוני ויורד נמוך יותר - הדבר יוצר רושם של פארודיה, כאילו נעשה ניסיון לצחוק על סגנון הדיבור הקודם. במקרים ספורים הניסיון להצחיק היה מודע ומכוון, ופרצי הצחוק שבקעו מן הקהל היו בהחלט לשביעות רצונם של השחקנים והכותב (בירן). לי נראה היה כי הדבר מנע מן השחקנים להיכנס לתוך אווירת כובד הראש הנדרשת במקרה של דיקלום טקסט "שייקספירי" כזה - במידה ורוצים שיישמע אמין. ואם הם לא נכנסו מספיק לתפקיד - אני הצופה לא כל שכן. ועוד לא הזכרנו מספר טעויות הגייה שאזני קלטה (כגון "מַאסתיהו", "בְּמְסודר", "הֶסתרת" ועוד), שבטריטוריה של המשלבים הגבוהים הללו הן בגדר חטא בל יסולח.
בעיה נוספת: שחקנים חילוניים מקריאים טקסטים בעלי אופי ישיבתי מובהק. קשה למי שלא מורגל בניב הזה - שחקן מחונן ככל שיהיה - לשבץ תוך כדי דיבור את המילה "פשיטא" ולגרום לה להישמע באמת כ"פשיטא". הדבר דומה במקצת לכותבים צעירים המנסים לכתוב "עגנונית". וכיוון שהמרכיב העיקרי בהצגה הוא הטקסטים (התנועות לא מיוחדות יתר על המידה, התלבושות כוללות מכנסיים וחולצה לבנים לכולם, התפאורה היא מסך שחור ואחיד, והאמצעים הנלווים הם לא יותר מארבעה כיסאות ו"סטנד", עימם דווקא נעשה משחק יפה מאוד) - הרי שהחסרונות הללו מורגשים.
אבל יש מה שיכפר עליהם, ובראש ובראשונה זהו הפסקול המשגע. בקטעי המעבר השונים נשמע קולה של ויקטוריה חנה, השרה בווריאציות שונות את אותם שני משפטים קבליים והזויים הלקוחים מכתבי הרמח"ל ("כלל המאורות כולם...ולא יש באדם מה שאין במאורות" וכו). היא עושה את זה באופן כל-כך אפל ולא שגרתי, כל-כך מסתורי וצלול וכל-כך מחמיא לטקסט הסתום - שלא נותר אלא לשבת פעור פה ולהיות מוקסם. במקביל גם מתרחשים משחקי תאורה נפלאים, ואווירת המסתורין גואה.
ואחת ממערכות השיא של ההצגה - מערכת ההחרמה והנידוי של הרמח"ל - עשויה ללא רבב. יצירת מופת של ממש. מצד אחד, היא ממחישה באופן חריף את עמידת הברזל שעמדה היהדות האורתודוקסית לאורך הדורות על רגליה האחוריות כל אימת שרוח חדשה של שינוי התרגשה ובאה עליה. מצד שני, באמצעות איפוק מסויים שעדיין מצאתי בה, היא הצליחה איכשהו גם להראות את צידה השני של המטבע, את החריגוּת המרשימה שיש בדבקות הזו במסורת, והעוצמה שיש בחשדנות הזו כנגד כל החותר תחת היציב והמוכר כטוב - חשדנות שתודות לה נשתמרה היהדות, ויכלה להתפתח ו"לביית" בסופו של דבר רבות מן הרוחות הנ"ל.
כך נשזרים להם בצוותא ישן וחדש - מחזה עתיק בן 300 שנה, שיש הרואים בו את מבשר הספרות העברית החדשה, ומחזה בן ימינו, שגם בו יש הרואים עוד אחת מן הסנוניות הרבות - המבשרות בעשורים האחרונים אביב חדש וצובר תאוצה של יצירה יהודית מודרנית.
אהבת עולם, תאטרון תאיר, בימוי גיא בירן