שוקו, שוקו, שוקו... זה הדבר היחיד שרץ לי בראש רגע אחרי שהתקרבתי לעמדת המחשב. בכל מקום שוקו, אבקת שוקו. על המקלדת, על הרצפה, על הכיסא, על השמיכה שזרוקה על הרצפה, ו... למה, למה? על המעיל השחור, הג'קט שעקבתי אחר המחיר שלו שירד וירד, עד שהגיע למחיר סביר וקניתי לי אותו, רק כדי לראות אותו הופך לסמרטוט בחסות השוקו. למה הם לא ישנים?
הצילו, אם אראה עוד בלטת שוקו אחת... השעה עשר! השעה עשר בלילה! כאילו שעון דובר עומד לי על הראש וצורח בקול רם. השעה עשר ושתי דקות. השעה עשר ושלוש דקות. השעה עשר וארבע דקות ואף אחד לא ישן כאן!
מתוך ענני השוקו עקבתי אחרי כולם. ציפי עדיין עם חולצת התלבושת שלה. אושרי מושך למימי בקוקו. הלו, עשר בלילה! וכבר ראיתי את עיני המורה מתעגלות כשהן בוהות בי ובשעון... תשע בבוקר? הבת שלך מאחרת. ואיך היא לא תאחר? חשבתי בזמן שחיפשתי מטאטא. ליתר דיוק, ידעתי מה עלה בגורלו, שכן החצי השני של המטאטא היה זרוק כאן על הרצפה. שימי ניסה להוריד מהחלון הגבוה בקצה החדר את הכדור שנזרק לשם במסגרת משחק "מי קולע רחוק יותר" ומקל המטאטא שנשלח לשם כדי להוריד אותו נתקע בקורי עכביש ונחצה לשניים.
"למה הם לא ישנים?" צוחק עלי בעלי. למה הם לא ישנים? אולי כי התמוטטתי בשעות הערב המוקדמות ועקבתי בסלואו-מושן אחר המתרחש בבית?
ניסיתם פעם לנקות תכולת קופסת שוקו שעפה לכל עבר? אל תנסו. טעות ראשונה: שפכתי מים והגדלתי את כמות הבוץ בכל מקום אפשרי, כולל עקבות אבקת הקקאו. המצב רק החמיר. אחר כך נועם נכנס, החליק והפך לתינוק כושי עם בכי יפני.
ישר למקלחת שנייה להערב.
בדיוק בנקודה שבה הבנתי שאין שוקו חזרה, היא צלצלה. היא צלצלה עם הקול הכי כועס בעולם: "אני ממש כועסת עלייך", היא אמרה והאותיות של הכעס התערבבו לי בגרגירי השוקו, שהסתבכו לי בגופיה הלבנה, שהפכה לשחורה.
"הטלתי עלייך משימה. את יודעת איזה תור ארוך, כמה רצו אותה ואת? פישלת!
"דאגתי לשלוח לך שליח שיביא לך את החומרים. היית אמורה לשלוח לי תמונות של המהלך. את ממש לא בסדר! נלחמתי עבורך, ביקשתי תשלום עבורך. מה אני אגיד לך, אכזבת!"
היא סגרה את הטלפון ואני נשארתי עם לשון מגמגמת. היא צודקת. ומה חשבתי לעצמי כשהצעתי את עצמי למשימה? ראיתי את הילדים סביב השולחן, את היופי שביצירה, את עצמי מנצחת על המקהלה ושוב מציירת את ציור הסופר וומן. והנה השוקו, המציאות, תלשו לי את שריון הסופרוומן והתגלתה מעבדת שוקו.
היא בטח התקשרה בזמן שישבה על כיסא ליד שולחן השיש במטבח ומולה דף משימות והשם שלי שם עם וי. עכשיו היא שמה עלי איקס. ובאמת תכננתי. תכננתי. תכננתי.
זה השם השני שלי, תכננתי. בהחלט תכננתי לבצע את המשימה, ומה קרה?
"תביאו לי יעה, ואקונומיקה", התחננתי. החלון היה פתוח למחצה. ירח דק הסתכל עלי מלמעלה כמו אינטלקטואל צרפתי.
למה אני מתעקשת? אולי כי העקשנות תשאיר אותי על בלטה נקייה.
"הנה, אימא", הבן שלי הושיט לי מקל ספונג'ה קצר.
"ועכשיו, לך לישון כבר", אמרתי לו בתגובה.
הוא ריחם עלי. ראה את הסמרטוט הלבן שהפך לחום. ראה אותי בעליבותי ומיד החליט לעזור לאמו האומללה. בזמן שהוא מרח את השוקו על כל החדר ופסים חומים הופיעו מתחילת החדר ועד סופו, ניסיתי לתפוס את בן השלוש ברגליים ולהודיע לו שזהו, נגמרו דקות החסד. פשוט לא הלך לי. כולם בבית רקדו את ריקוד השוקו.
הרמתי את המעיל דמוי העור שהיה מאובק משוקו, הכנסתי אותו לאמבטיה ונתתי למים לשטוף אותו. קילוחין קילוחין חומים זרמו להם באמבטיה. כעסתי על עצמי. למה לא ביצעתי את המשימה עד הסוף? מילא, בבית כבר שמתי על עצמי תווית: מכירת חיסול. עכשיו גם את המשבצת הנקייה לכלכתי?
כשקיבלתי שיחת טלפון אם אני רוצה להשתתף בקמפיין של חברת מזון גדולה ולהכין מהמוצרים שלהם ארוחת ערב ססגונית, כאם למשפחה ברוכת ילדים, עניתי מיד: "בטח בטח", וכבר ספרתי את רגעי התהילה שלי. התחלתי להריץ במוחי היכן אוכל לצלם את שלבי ההכנה.
אתקשר לזיווה הצלמת החובבנית, שתהיה מאושרת להתגייס למשימה. כך לפחות האמנתי, עד שניסיתי לתפוס אותה ואמרו לי שהיא טסה לתאילנד במסגרת הצילומים החובבניים שלה, לצלם פרויקט של בית חב"ד.
לא התייאשתי. התחלתי לתכנן. תכננתי לערוך את השולחן במפה ארוכה ולשים באמצע סרט אדום שאקנה ב'חמודית' וכבר רצתי לדוד שלי השף שיעניק לי מתכונים. הוא אמר לי שייקח לו כמה ימים וביום שישי, אם ארצה, נכין את זה ביחד במטבח שלו, מה שחסך לי את כאב הראש של לגשת ל'חמודית' לקנות את הברונזה למפה.
דחיתי ליום שישי, רק שהצלמת בתאילנד והשף הרי הוא דודי בביתו וטרם הצלחתי להגיע לשם, אבל לא נורא. יש לי עוד זמן. החבילות הגיעו בשעות אחר הצהריים, כמות מצרכים משובבת עין ולב ובתוך שניות ספורות, המוצרים נעלמו.
יש לי זמן. אלך לקנות בחנות את המוצרים. העיקר שהם נהנים, הסתכלתי על הילדים שרוקנו את השקיות והשאירו אותם בכל מקום מלבד במקום הטבעי שלהם, הפח.
אז באמת, תאמינו לי, באמת שבמשך שבועיים עבדתי בראש, תכננתי, ידעתי בדיוק מה אני הולכת להכין וכיצד הפרויקט שלי יהפוך ללהיט לצד הקמפיין הפרסומי. ואז הגיע יום ראשון והיא התקשרה לשאול אותי מה קורה, כי היא כבר חייבת לערוך את הכתבה המצולמת של משפחתנו שהכינה ארוחה מושלמת. ואיפה התמונות? אני בכלל לא בבית. הייתי בעבודה.
"תעשה לי טובה, אתה לא מבין, התחייבתי". והבעל, שרק עכשיו חזר מהיאבקות עם תלמידים, נאנח קשות ורץ למכולת לקנות את המוצרים.
"נו, איך הולך?" עקבתי ממרחק של שנות אור.
"נפלא. את לא מבינה איך הם נהנים. לחייהם תפוחות כמו בצק שמרים מפונק", התפייט הטבח הפרטי שלי. הוא הכין אתם בצק, לש, חילק לגורמים והם, המדענים הצעירים, הצטרפו בשמחה לניסוי. כן, כן, ניסוי.
אבל עכשיו, חלפה כבר שעה, ובינתיים כל הבית התמלא שוקו.
הרסתי את רגע התהילה, הרגע שיכל להעביר את פסי השוקו לפסי רוחב של "האימא המצליחנית, האישה שסוגרת את התיק שלה בפני העולם, שרואה רק את המותג גוצ'י מבחוץ".
התיישבתי בייאוש על הכיסא השבור שליד המחשב שלי. הילדים הפכו את הכיסא האורתופדי למגלשה בחסות השעמום. גלגל היה חסר. ניסיתי לייצב אותו בעזרת נדנוד קצר והתמלאתי ב... שוקו. מי מעלה שוקו לחדר השינה של ההורים שלו?
באותו רגע נכנסה אביבה לחדר, הגישה לי כוס שוקו חם והזכירה לי ששוקו יכול להתפזר לכל עבר וללכלך, ושוקו יכול גם להפוך למשקה חם ומנחם ולכולנו.
כן, לכולנו, יש רגעי שוקו.
-----
אימא זה לא משחק ילדים פלוס. מאת: שרה פכטר. ספר משעשע ומחכים, המלא ברגשי הזדהות ותובנות, בזמן איכות מרגיע לצד חוויות שכולנו עוברים. בספר מוצגים הקונפליקטים המשפחתיים באופן משעשע. כי ככלות הכל, אין ספק שהנושא המרגיז/המצחיק/ המזוויע ביותר, הוא הנושא המשפחתי.
שרה פכטר, סופרת ועיתונאית מוכשרת ומוערכת, ותיקה ועתירת מעש, מומחית במיוחד בעיקר ליחסים משפחתיים ותקשורת בינאישית, מגישה את ה-ספר שלה. כל מי שקורא בספר מוצא עצמו צוחק ומזדהה, מרצין ומקבל תובנות, מוצא את עצמו, וגם את הגיס, הגיסה, החם והחמות, הבן הבכור, הסנדוויץ' ובן הזקונים. מה שקורה בין כתלי הבית או כתלי בית הספר, הספסל בגינה או הקניות בחנות.
מובטחת לכם הנאה מיוחדת בה תצחקו, תכאבו, תגחכו, תתלהבו. בסוף עוד תשאלו את עצמכם, האם שרה פכטר כתבה את הספר על המשפחה שלכם.