"הסבתות כבבואה של הגרעין הפנימי"

אפרת מלכה-שאוליאן מעידה על עצמה שבתהליך העבודה על הסדרה "לסבתא באהבה" היא עברה תהליך ארוך וסיזיפי, ויצרה פרויקט שדרש ממנה להתעמק בעצמה, להתעמת מול האמת ולהתבונן בחייה. מלכה-שאוליאן בת 25, בוגרת מכללת "אמונה" שבירושלים, מספרת שבשנה האחרונה היא התבוננה במודע בסבתות שלה; נשים חזקות ואמיצות שעברו המון במהלך חייהן, והשתדלה לבקר יותר מבעבר ולשמוע מהן כל פיסת מידע שתוכל לקחת איתה אל חייה.

מלכה-שאוליאן מספרת כי במהלך ביקוריה הבחינה שהסבתות שלה כמעט שאינן מבשלות, ואם כן לא באותם סירים גדולים מלאי ניחוחות, וכן אינן בוחשות בעיסות של קציצות. עקב כך, היא ישבה איתן וניסתה להתחקות אחר המתכונים המיוחדים ולהיזכר בטעמים ובריחות. מלכה-שאוליאן ניסתה לבשל את אותם תבשילים, כל הזמן תיקנה את עצמה, בחשה ובשלה שוב בכדי לשמר.

(צילום: אפרת מלכה-שאוליאן)

הסדרה של מלכה-שאוליאן "לסבתא באהבה" עוסקת במאכלים ובדימויים הלקוחים מעולם הבישול והמבטח של הסבתות שלה. מלכה-שאוליאן מנסה להתחקות אחר הזכרונות של הילדות. בסדרה שלה היא יוצרת מעין "בית קברות" קטן לאותן תבשילים בעזרת חומרים משמרים, בידיעה שגם השימור הזה אינו יכול להישאר לעד. לבד מהזכרונות האישים והשיתוף עם הצופה, מלכה-שאוליאן מביאה לקדמת הבמה את ההתעסקות בתהליך ההזדקנות; את חוסר היופי - הכיעור הנורא, את חוסר תשומת הלב - ההתעלמות הקשה, שאנו מעניקים לניבול הבשר. הזקנה היא תהליך אכזרי ונוגס שאינו מתיר דבר, היא אומרת.

מכל מקום, למרות כל האמור לעיל, אני מבין שהסדרה של מלכה-שאוליאן לא עוסקת רק בסבתות שלה, אלא גם, ויש לומר בעיקר - בעצמה - הסבתות שלה הן כבבואה של הגרעין הפנימי של היוצרת שנוכח באריגים מסוימים במיצגים של הסדרה.

(צילום: אפרת מלכה-שאוליאן)

כפי שכתבתנו כבר, תבשיל הקציצות דומה למנהג הכנת התבשיל אצל הסבתות, את הקציצות ערמה מלכה-שאוליאן על צלחת מארון הכלים של הסבתות עצמן, ועטפה אותן בקטעי טקסט הלקוחים מהנובלה מאת ש"י עגנון "בדמי ימיה", המספרת בגוף ראשון את זכרונותיה של תרצה מינץ שאמה, לאה, מתה בדמי ימיה. בדומה לתרצה מינץ שבוחנת את חייה לאור הפנס של אמה, מתקנת את העוול שנעשה לעקביה מזל, ולבסוף מתחתנת איתו מפאת הרגשת חובה עצמית להמשיך את אהבת אמה אל עקביה מזל, כפי שניתן להבין מהדיאלוג עם מינטשי גוטליב המנסה לטעון נגד השידוך המוזר: "שמעתי את דבריה ואקרא, ידעתי את אשר יש בפיה להגיד, אולם אני חובתי אעשה. חובה? קראה מרת גוטליב בתימהון. חובת אשה נאמנה האוהבת את בעלה, עניתי, ואת דברי האחרונים הדגשתי" [עמ' 46, "בדמי ימיה" ועוד סיפורים, הוצאת שוקן, תשנ"א]. כך, היוצרת עצמה, בוחנת את האני שלה דרך הבישולים של הסבתות שלה. אם כך, מהו האני הנשקף?

לאור המיצגים בסדרה יש להניח שהיוצרת מגבשת את עצמה דרך מהלך אישי שנשזר מכיסוי מגילוי, מההעלם לחשיפה, ממיצרים לגאולה; התנועה של הסדרה היא משימור התבשילים של הסבתות - זכרון, הנכחה, ביטוי לעבר; דרך הנקניקייה שלבושה בסוודר והעוגה שיש עליה קצפת, שמסמלים את התנועה אל עבר החשיפה, את האמצע, בין לבין; הראש של הדג שמוטל כמעשה מוות, גס ומכוער - מצביע על הכאב, הזעם, הזוהמה, החרדה והבהלה מהעירום העצמי; עד הצלחת הריקה שמאפשרת למלא אותה בדברים חדשים, מפתיעים, חופשיים ומלאי חירות ונחמה.

ניתן לסכם ולומר שהסדרה "לסבתא באהבה" נעה בשני קווים מקבילים: מודע, שמדבר על הסבתות של היוצרת; הלמידה מהן, הקיום, האהבה וההמשכיות שלהן בה. לעומת, התת-מודע, שהוא הגרעין הפנימי של היוצרת, שמדבר על התנועה מהכיסוי לגילוי דרך מצבים של כיעור, בהלה וקיום מתוך פחד.