על הסדרה "ילדה יקרה" של רננה לאוב

א.

מאיר אריאל [1942-1999] באחד משיריו היפים "שדות גולדברג" מתוך אלבומו השני "...וגלוי עיניים" כתב על אב שמזהיר את ילדתו מפני סכנות החיים, הפיתוי, קסמי השווא, הלעג, המבוכה והנפילות:

ילדתי שלי

אל תלכי לבדך

אל תלכי לבדך בשדה המוזהב

ילדתי שלי

אל תלכי לבדך

הוא ימכור לך מרחב

השדה המוזהב.

וכבר עמדו רבים על ההתכתבות של מאיר אריאל עם שירה של המשוררת לאה גולדברג [1911-1970] "האמנם" [מתוך: "בסער" תל אביב: הוצאת הסופרים העברים, תש"ג, 1943, עמ' 2] ששם הילדה או האישה מבקשת לפרוץ אל המרחב, אל השדות הפתוחים ואל הסער:

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,

וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם.

בסדרה "ילדה יקרה" של האמנית רננה לאוב, ניתן לראות את המאפיינים השונים שמובעים בשני השירים הללו: בית וחוץ. לאוב כיום בת 24, למדה במכללת אמונה, אמנית פעילה וחברה בעמותת "סטודיו משלך", גרה בירושלים, מדברת בסדרה על היציאה הפיזית-גופנית, אך גם הנפשית-רוחנית ביציאה אל המרחב, ועל האומץ והסכנות הרבות שמלוות את היציאה למסע מן הבית אל החוץ.

הסדרה נעה על שני בניינים שמסמלים חיוב ושלילה:

1. ההישארות בבית, במקום הבטוח, המגונן והמוכר היא אמנם נוחה, ברם יש בה סכנה של קפיאה על השמרים והתאבנות.

2. ההתפתחות והעזיבה של הבית אל החוץ והתמודדות עם העולם מלווה אתה התבגרות ועצמאיות, אך גם בורות, נפילה, אכזבה, פגיעה וכאב.

ב.

תמונה ראשונה: "ילדה יקרה"

(צילום: מזל בן שי)

הטכניקה האמנותית ביצירה "ילדה יקרה" מערבת סוגים שונים של נייר, פרח נורית יבש, ענפים, בדים ובשרף עצים. על המצע הלבן שמאחורי הדמות יש ציטוט משיר של דילן תומאס [1914-1953] המשורר הוולשי שמתכתב עם האגדה של האחים גרים "כיפה אדומה": "ילדתי הפוסעת בשביל וביער הרע [...] יהלום, יקירה, הו ילדה יקרה."

כפי שניתן להבחין ביצירה הזאת, אין לילדה ידיים אלא מקלות עץ כמו מעין דחליל. יוצא מכך, שהיצירה הזאת מתכתבת לא רק עם "כיפה אדומה", אלא גם מתייחסת לאגדת "העלמה נטולת הידיים" שבה יש סיפור מסע דומה - בו הגיבורה יוצאת לנדוד ביער לאחר שידיה נכרתו. בסיפור הזה, הפציעה היא איומה, שהרי הידיים מסמלות את יכולת העשייה בעולם ובלעדיהן נותרים חסרי אונים. אך גם בסיפור הזה, בסופו הגיבורה מצמיחה את ידיה מחדש וכוחה מתחזק כפליים, היציאה למסע וגילוי הכוחות לא היו מתאפשרים בלי הפציעה.

לבד מזה, הדם מסמל את הקרבן - הוויתור על עולם הילדות, על שלמות ותמימות שמאופיינים בשמלה הלבנה של הילדה, היכולת לשאת השפלה וכאב כחלק ממסע החיים. ההבנה הזו הופכת את הדם למשהו יפה ומלא הוד.

ג.

תמונה שנייה: "ילדה עם ראש ציפור"

(צילום: מזל בן שי)

ביצירה הזאת, ניתן להבחין באותם מוטיבים: שמלה לבנה, נתזי דם וחוסר של הדמות בידיים. הדמות עומדת מול ארון קודש מיניאטורי, ששייך לאוסף מוזיאון היכל שלמה. היצירה הזאת, מדברת גם על המקום הנשי מול עולם בית הכנסת, עולם שהוא מאוד גברי.

אך יותר מכך, הדמות עומדת מול עשרת הדיברות, מול האלוהי והנצחי שעומד בניגוד לגופניות, לחומר שהוא שביר, משתנה, עתיד להתכלות ולזהות נוזלית ולא מוחלטת. הניגוד הזה מתבטא גם בחומרים של היצירה, בעוד הארון הוא מוצג יקר שנשמר בקפדנות, הדמות עשויה מחומרים מתכלים וזולים כמו נייר, פלסטיק ואזוב יבש. עם זאת, יש בדמות הזאת ממדיים של אבסורד, גיחוך והדהוד של האמירה המיוחסת לרבי נחמן מברסלב: "רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים."

כמו-כן, ניתן לראות הנגדה של הציפור השלמה שפורסת כנפיים אל המרחבים שעל ארון הקודש עצמו, מול הציפור חסרת הכנפיים שמבקשת מענה, תחינה, רצון, כמיהה וכיסופים. ההנגדה הזאת מציגה את הקיבעון והשמרנות של ההישארות במקום אחד על ארון הקודש, ששם אולי נשארים שלמים, אבל בלי שינוי אמיתי, תהייה, תהליך של רצוא ושוב, הכרה, חשיפה וסקרנות.