אנו מבקשים להושיט יד למי שאבנים שימשו אותו עד היום בעיקר על מנת לבנות חומות סביבו, כדי לבנות מהן בית. לבנות מקום בעולם.
במשך שנים הם יוצקים חומות מול כל העולם, כמו תגובה שאין בלתה אל מול מי שהעמידו בפניהם חומות אין‑ספור. במשך שנים טרקו בפניהם כל דלת שדרכה ביקשו להיכנס, נעלו בפניהם שערים שבעדם ביקשו שתינתן להם דריסת רגל, והם נותרו לבד, בלי מקום להניח בו את הראש, לחמם בו את הלב, להתקרב בו לאחר, לשאוב ממנו כוח. הם מחזרים אחר הפתחים, מקוששים קצת תשומת לב ואהבה ממי שאינם חפצים לתת.
לא כך נוהג עולם מתוקן. הם לא צריכים לטפס שוב ושוב על המדרגות שבמורדן התגלגלו פעם אחר פעם, רק כדי לבקש שאריות של חמלה.
לפני הכול הם צריכים מקום בעולם. מקום שירצה בקרבתם, שיקבל ויאהב וייתן, לא יותר. אך גם לא פחות.
בית הספר יכול וצריך להיות המקום שלהם בעולם.
אין מה להביט ימינה ואז שמאלה ולשאול מי אמור או מי צריך או תפקידו של מי לפעול. אם שממה סביב ואין קורת גג באופק הקרוב, אז אנחנו נהיה קורת הגג. נניח אבן על אבן. נבנה בית.
תמיד תהיו שלנו
מה אנו מבקשים בעצם? לבנות להם תמונת עולם חדשה. תמונה של עולם שיש בו תמיד אהבה וחיוך ומקום.
נדמה שאם היה לנו בבית הספר ססמוגרף הוא לא היה מפסיק לאותת. התלמידים שלנו מתקיימים בין רעידת אדמה אחת לאחרת. יש תקופות רגיעה אך הן מוגבלות. ופעמים שכל חייהם מתהפכים, וזה כבר בסדר גודל גיאולוגי ממש.
אנו מנסים לייצר להם לפחות מקום אחד יציב, כזה שאינו רוקד תחת רגליהם. לגרום להם להרגיש שיש להם מקום בטוח ויציב.
באחד בספטמבר, בשיחת הפתיחה, אני תמיד מספר להם על בית הספר ומודיע להם שאנחנו לא מעיפים תלמידים לצמיתות. נקודה. מולי, קשה שלא להבחין בפרצופים המגחכים והסקפטיים. בראשם של עשרות תלמידים רץ ברגע הזה משפט בנוסח: "שמענו עליך, חכה חכה, כמו כל מי שאמר לי את זה בעבר, גם אתה תעיף אותנו." אבל לא אכפת לי מה עובר להם בראש באותו רגע. אני מאמין בזה בכל מאודי. לפחות ברגע הזה, לא רלוונטי מה הם חושבים.
ואולי אורח מהצד יחשוב שזו טעות טקטית מיותרת, שהרי מדוע להודיע לתלמידים מראש, שלא משנה מה הם יעשו, תמיד הם יהיו איתנו. הרי מבחינתם זו כמעט הזמנה לעשות בלגן! אז ראשית, התלמידים שלנו כמובן לא צריכים הזמנה לעשות בלגן, הם באים עם זה Built in... ובנימה רצינית יותר - אני מבקש כבר מהמפגש הראשון לשבש את תפיסת המציאות הקודמת שלהם ולהעמיד בפניהם את התפיסה החדשה. להגדיר להם מהרגע הראשון שכאן רוצים אותם באמת, ויהי מה. הם תמיד יהיו תלמידים שלנו. למעט מקרים קיצוניים יוצאי דופן, לעולם לא נרחיק אותם. ייתכן שיבחרו לעזוב, ואז ייתכן בהחלט שנעמת אותם עם הבחירות שלהם, ייתכן שנשקף להם את המשמעות והמחיר של הבחירות הללו, אך זו תמיד תהיה בחירה שלהם. מבחינתנו - הם תמיד שלנו.
בדיוק כפי שהילדים הביולוגיים שלנו בבית הם תמיד הילדים שלנו, כך גם הם תמיד תלמידים שלנו. אין דבר שהבת שלי תעשה ויביא אותי להגיד לה שאם כך היא תנהג, היא לא תהיה הבת שלי יותר. תמיד, לא משנה מה, היא הבת שלי. זו המסגרת, זו תמונת העולם. בתוך המסגרת הזו, בתוך גבולותיה המתרחבים, יש עליות ומורדות, עימותים ורגעי נחת, שמחה ועצב. אך המסגרת, זו שמגדירה את הקשר בינינו ואת מבנה העבודה וההיכרות שלנו, אינה נפרצת.
אז אחרי שהתלמידים מגחכים ואחרי שהאורחים טוענים שזו טעות, מתחילה הדרך. התלמידים יבדקו את תוקפה של המסגרת שעליה הכרזנו באחד בספטמבר. הם ימתחו את הגבולות, הם ידחקו את המסגרת, הם יעמתו אותם ואותנו עם הרצון העז ללכת בדרך יחד. אך אם נעמוד באתגר הזה, אם המקום אכן יהיה ביתם ברגעים הנהדרים וברגעים הקשים, אם גם אחרי שהם יושעו הם יגלו שאלינו תמיד אפשר לחזור, אז יש סיכוי שהם ירגישו, אולי לראשונה בחייהם, שהם כבר לא "על תנאי" ו"אולי" ו"נראה" ו"תלוי".
גם אז הססמוגרף ימשיך לאותת כמובן, שהרי לא נטרלנו את המקורות האחרים לרעידות, אך הן כבר לא יחריבו הכול, הן כבר לא יותירו אותם עירומים. אולי לראשונה בחייהם, ירגישו התלמידים שיש להם מקום בעולם. והרי זה מה שאנו מבקשים לתת להם בכל המובנים - מקום בעולם.
בזכות הבועה
הישורת האחרונה של השנה מביאה איתה התפוצצות של רגשות ומחשבות. למטה ולמעלה, פנימה והחוצה, לעומק ולרוחב. ההתפוצצות מתרחשת בתוך התלמידים ובתוכנו. העוצמה שבה אנו שקועים בתוך עבודתנו מביאה לכך שלעתים נדמה שקשה יהיה להכיל את הכול.
ואם אצלנו, המורגלים בהכלה של מורכבות, עוצמות, ציפיות, תקוות ושאיפות, מתגנב ספק בדבר היכולת להכיל את כל זה, אז אך טבעי שאצל התלמידים המשימה תהפוך מורכבת פי כמה.
גם כך מתנהלים חייהם על סִפה של חבית חומר נפץ. ואולי בעצם חייהם מתנהלים כבר בתוך האבק המתפזר אחרי שהחבית כבר התפוצצה. ובתוך כל זה - לעתים אפילו נפשם הענקית מתקשה להכיל את הכול ואז מתרסקת.
וכשהם מתרסקים (בבחינת מתכונת, בבחינת בגרות, ביום המאתיים מתחילת השנה, בפרידה, ביציאה לחיים, בביתם וכו'), אנו עומדים מולם עצובים ומחפשים. מחפשים אחר המעשה הנכון, אחר התגובה המתאימה, אחר המהלך שישדר את כל רגשותינו שהתערבבו יחד - אהבה, אכזבה, תסכול, רצון עז, רגישות, הישגיות, ביטחון, ספק ושוב אהבה.
ולי נראה שפעמים רבות נכון פשוט להעמיס אותם על גבינו ולשאת אותם עד לסופה של שנת הלימודים. יש לזה מחיר חינוכי ויש לא מעט תיאורטיקנים שיגידו שזה רק מזיק וטהרנים שידעו לספר שזה מכרסם במסר החינוכי ואחרים שבוודאי יטילו ספק מפֹּה ומשם. ובכל הדברים הללו נמצאת גם אמת, אך אין בה יותר מתיאוריה רהוטה בספר מנותק.
תפיסות החינוך בדבר אחריות אישית של התלמיד והצורך לזרוק את הכפפה לתלמיד הן נכונות, אך צריך להיזהר שלא להסתנוור מהצדק ומהאמת שזוהרים בהן. בדרך שבין התפיסה הצודקת והמילים היפות וההגיוניות והחכמות והנבונות כל כך לבין התלמיד המרוסק הניצב מולנו - מתרחשים דברים רבים, שמחייבים תפיסה מעט יותר מורכבת. כזו שתניע אותנו לבחור לעתים להעמיס אותו על גבינו ולפסוע בכבדות בדרך הקשה ממילא אל עבר סוף שנת הלימודים.
בחיי כולנו היו, יש ויהיו תקופות שבהן מישהו קרוב, אוהב ואהוב, נושא אותנו על גבו. לכולנו יש אדם כזה, ואולי יותר מאדם אחד, שיישא אותנו על הגב. וזה נראה לנו טבעי ונכון והגיוני וסביר וצודק שכאשר נזדקק לכך הוא יהיה שם בשבילנו; טבעי ונכון כמעט כמו המילים היפות מ"תפיסת האחריות האישית". וכל זה לא קיים בעולמם של הילדים שלנו. אין מי שיישא אותם על גבו.
אפילו הידיעה הזו בלבד, שביום צרה יש מי שייחלץ לעזרתנו, שאם נתרסק לא ניחבט בקרקע כי אנשים טובים מסביבנו יפרשו מהר‑מהר את ידיהם ויתפסו אותנו בטרם נגיע אל הקרקע - הידיעה הזו עצמה היא שנוסכת בנו ביטחון ועוזרת לנו לצלוח ימים קשים. לא תמיד בימים הקשים אנחנו צריכים שמישהו באמת יפרוש תחתינו את רשת הביטחון ואת הידיים הטובות. יותר מכול אנו צריכים לדעת באותם ימים קשים שאם נצטרך - אזי יבואו ויתייצבו לצִדנו מושיטי הידיים, נותני הכתף והעומסים על גבם. הביטחון והידיעה האלה הם‑עצמם גורמים לכך שהאדמה תחת רגלינו תחדל מלרעוד.
ולמען אלה שאין להם ידיעה שכזו ולמען אלה שאל מול הקושי וההתפוצצות עומדים בדד - נהיה אנחנו.
ולכל התוהים והחוששים שמא אנו מייצרים לתלמידים בועה ב"ברנקו וייס" - שמא כל הטוב, השפע והביטחון שאנו מרעיפים עליהם מייצר להם בועה מנותקת מהחיים - אני אומר שאכן, אנו מייצרים בועה. אנו מודעים לכך, ומנסים להגמיש אותה עם הזמן ולהתאים אותה קצת יותר לעולם שמחוץ לה, אך לגמרי שלמים עם כך שלתלמידים שלנו יש בועה טובה ובטוחה בחייהם. לכולנו יש. בדרך כלל זה בבית, עם המשפחה או בקרב חברים קרובים מאוד. להם אין, או לא היתה. אנחנו מבקשים למלא את החלל הזה בשבילם.
קשה מאוד להתנהל בעולם אם אין לך אפילו מקום אחד בטוח, מוגן, אוהב, מקבל, מכיל, מצפה, דורש, מתעקש, מאמין. דווקא מקום כזה הוא שנותן לך את הכוח להתמודד עם כל מה שמעבר לו.
גם הנשיקות והחיבוקים של ארבעת הילדים שלי בשעת לילה מאוחרת הם לא מה שאני נתקל בו כל יום וכל היום. זו ממש בועה מנותקת מרוב שעות היממה המייגעות. אך ממנה, מהבועה עם החיבוקים והנשיקות, אני שואב את הכוח להתמודד עם המקומות הקשים יותר. ברוב המקומות אין מגע עור מרגש ומלטף כמו של הילדים שלי, אלא משהו מחוספס ודוקר הרבה יותר. האם הייתי רוצה לוותר על בועת ילדי? בשום פנים ואופן לא. האם לא בזכות הבועה הזו אני עומד ביציבות בחיים - חזק ובטוח יותר? לי אין ספק בכך.
סיפור אהבה
יש שרואים בתלמידים שלנו "ערסים" מאיימים ומפחידים, בעוד אנו רואים בהם נשמות טובות וקצת תועות. אנו הולכים אחריהם במדבר רחוק כל כך, עד שאנו מוצאים את עצמנו שואלים בינינו לבינינו: "מה, הם באמת כאלה ערסים?" ואז חולף על פנינו עובר אורח או מורה עמית או חבר ומזכיר לנו בקול: "איזה ערסים כבדים הם."
לאדם מהצד, ורק לאדם מהצד, התלמידים יכולים להיראות לעתים כמו נרקיסיסטים איומים, אך לנו ברור שאחד הדברים האחרונים שניתן לשייך לתלמידים שלנו זו אהבה עצמית מוגזמת. מה שעשוי להיראות כמו אגואיזם או אטימות מצדם כלפי המתרחש בעולם שסביבם, זו דרכם לשרוד. אין זו מהותם.
כך גם פראותם לפעמים, כך גם הוונדליזם או הלשון המשתלחת, המאיימת והפוגעת. הכול קיים אצל חלקם, אך זו לא התמונה כולה. רק כתמים בשוליה.
והם כנראה גם מרתיעים מעט, כפי שהם בעיני כול, ובטוח שהם גם כל היופי שאנו רואים בהם, יופי שניבט מתוכם אם מביטים עליהם בעיניים יפות. בגמרא, במסכת שבת (נג, ע"ב), מופיע הסיפור הבא: "מעשה באדם אחד שאהב אישה גידמת ולא הכיר בה [שהיא גידמת] עד יום מותה." זהו סיפור אהבה יפה על העיוורון בצורתו היפה ביותר. אפילו פגמים בולטים לעין כול אינם נראים לעיני אוהביך. כך תלמידינו בעינינו.
”מקום בעולם - מחשבות על חינוך“, מאת חילי טרופר. בהוצאת ”ידיעות ספרים“.