תרבות - למלא את החלל: סיפור על אכזריות ושתיקה
יחצ

למלא את החלל: סיפור על אכזריות ושתיקה

הסרט ”למלא את החלל“ משקף את דמותו של החרדי כאדם מלא בהתלבטויות, בדילמות פנימיות וקהילתיות - ומותיר את הצופים משותממים על אכזריות הגורל. ביקורת

צביקה אנגל
י"ב כסליו תשע"ג, 26/11/2012 14:47

סרטים רבים העוסקים בעדה החרדית, מנסים להציץ בעולמם השונה וה"אחר" של  החרדים מבעד לעיניים חילוניות, מציצניות ואפילו קצת מתנשאות. מבט זה גורם לחרדים להיראות מיושנים, לא אנושיים, אנשים המנוהלים על ידי רבנים קשוחי לב.  הסרט "למלא את החלל" נעשה על ידי אשה חרדית , עובדה הגורמת להציג את החרדי לא כה"אחר" האולטמיטיבי אלא כיצור אנושי. הדמות של החרדי משתקפת אלינו בסרט זה כאדם מלא בהתלבטויות, בדילמות פנימיות וקהילתיות, ומשאיר את הדמויות (ואותנו - את הקהל הצופים - איתם) משתוממים מאכזריות הגורל ומהחיים במציאות היום יומיות.

עוד סרטים מחכים לכם במדור הסרטים

באמת, אין כמו שם של הסרט כדי לגלות לנו את הצפון בתוכו". למלא את החלל". זהו החלל הפנוי של ר' נחמן, החלל שאי אפשר בו לשאול שאלות שכן בחלל זה הקב"ה לא נמצא. זהו חלל של הבאגים האימננטיים ביותר בעולם. שאלות כגון "צדיק ורע לו", בחירה וידיעה, מהות הרוע בעולם, ואף יסוד המוות, כל אלו שאלות שנוכחות בצורה מובנית בעולמנו ולעולם ישארו סתומים. על כאלו אומר ר' נחמן:

וּבֶאֱמֶת אִי אֶפְשָׁר לְיַשֵּׁב אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת
כִּי אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁל אֶפִּיקוֹרְסִית הַזּאת, בָּאִים מֵחָלָל הַפָּנוּי
אֲשֶׁר שָׁם בְּתוֹך הֶחָלָל הַפָּנוּי אֵין שָׁם אֱלקוּת כִּבְיָכוֹל
וְעַל כֵּן אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת הַבָּאִים מִשָּׁם, מִבְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי
אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אפֶן לִמְצא לָהֶם תְּשׁוּבָה הַיְנוּ לִמְצא שָׁם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך
כִּי אִלּוּ הָיָה. מוֹצֵא שָׁם גַּם כֵּן אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך
אִם כֵּן לא הָיָה פָּנוּי, וְהָיָה הַכּל אֵין סוֹף כַּנַּ"ל
וְעַל כֵּן עַל הָאֶפִּיקוֹרְסִית הַזּאת, נֶאֱמַר: "כָּל בָּאֶיהָ לא יְשׁוּבוּן"
כִּי אֵין שׁוּם תְּשׁוּבָה עַל הָאֶפִּיקוֹרְסִית הַזּאת
מֵאַחַר שֶׁבָּא מֵחָלָל הַפָּנוּי שֶׁמִּשָּׁם צִמְצֵם אֱלקוּתוֹ כִּבְיָכוֹל...

היה קל להגיד שהסרט "למלא את החלל" מדבר על מאבק בין קולו של היחיד בחברה הומוגנית ואחידה.  זהו רובד ברור שקיים בסרט מעצם טבעו, סרט המתעסק בבחירה של אינדיבידואלים בתוך קהילה בעלת קודים התנהגותיים נוקשים. אך אם זה היה כך, הסרט היה נשאר בנאלי ומשעמם, וגם ממצה את עצמו בדקה ה-5 של הצפייה בו. לפי דעתי, הרובד העמוק של הסרט הוא הקונפלקט התיאולוגי - האדם מול הגורל שלו. שירה, דמות הגיבורה בסרט, עומדת אילמת וכואבת מול הגורל שנגזר עליה. היא מעוניינת להתחתן עם בחור שהיא מאוהבת בו, אך לאור הנסיבות, היא צריכה לעבור סוג של ייבום עבור אחותה שנפטרה בדמי ימיה. היא מושלכת מצד לצד, בחוסר אונים ובהבנה שאין לה את התשובות. באחד מרגעי השיא של הסרט, רואים את שירה שוכבת במיטתה ומתפללת לאלוהים שיעזור לה רק לקום. רק לחיות. והמילים שלה טומנות בתוכן את הסוד הברסלבי הגדול לקריאת המציאות ולאלוקות, סוד הדוגל בכך שיש רמזים בדרך (כמו שאומר לה יוחאי באחד מהסצינות), והאדם צריך ונדרש לתת פשר לרמזים שביסודם נועדו לקרב אותו לה' יתברך, שכן לפי ר' נחמן "כל התרחקות הינה רק התקרבות".

מה איפוא מציע לנו ר' נחמן בעומדנו מול החלל הפנוי? איך ניתן לגבור על החלל הפנוי הזה? בתורה ס"ד בליקוטי מוהרן הוא ממשיך ואומר:

1) שתיקה -
וּכְמוֹ כֵן אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת וְהַמְּבוּכוֹת שֶׁבָּאִים מֵחָלָל הַפָּנוּי
שֶׁאֵין שָׁם דִּבּוּר וְלא שֵׂכֶל כַּנַּ"ל
עַל כֵּן הֵם בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה
וְצָרִיך רַק לְהַאֲמִין וְלִשְׁתּק שָׁם

2) ניגון - 
וְעַל כֵּן עַל יְדֵי נִגּוּן שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת משֶׁה כַּנַּ"ל
עַל יְדֵי זֶה עוֹלִים וְיוֹצְאִים כָּל הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁנָּפְלוּ בְּתוֹך הָאֶפִּיקוֹרְסִית הַזּאת שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי
כִּי נִגּוּנוֹ הוּא בִּבְחִינוֹת 'ראשׁ אֱמוּנָה'
הַיְנוּ אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה עַל הַכּל
שֶׁעַל יְדֵי נִגּוּן וֶאֱמוּנָה זוֹ נִתְבַּטְּלִים כָּל הָאֶפִּיקוֹרְסִית
וְנִכְלָלִים וְנִתְבַּטְּלִים כָּל הַנִּגּוּנִים בְּתוֹך הַנִּגּוּן הַזֶּה
שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַכּל, שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְשָׁכִים כָּל הַנִּגּוּנִים כַּנַּ"ל. 

הייתי פוטר את עצמי בכך שיכולתי להגיד ששירה, גיבורת הסרט, כשמה כן היא,  אכן עושה את2  הדברים הללו . השתיקה שלה מצמררת ועולה מרוב שלבי הסרט, אך אין זו שתיקה אידאולוגית, אלא בהלה וחוסר הבנה של המציאות המתגלגלת לפתחה. ונגינה – בעצם שמה, שירה, ובסצינה עם האוקרדיון. בכל מקרה, נראה שהשאלות על הגורל הכואב ועל מציאות אכזרית מרחפת לכל אורך הסרט. לא בכדי אמרו לי לפני הצפייה בסרט שיש המון אומללות ב"למלא את החלל". ואני אף הייתי מוסיף ואומר שחסר בו רחמים וחסר בו חמלה, עד כדי כך שנראה שהבמאית לא חסה על שום דמות מדמויות הסרט וכולם מתנגשות מול החלל הפנוי הזה, המעיק והקשה, בצורה קשה ואכזרית.

כאן הזמן להעיר, שהחלל הפנוי כמובן איננו רק במובן הקבלי אלא במובן הפשוט -  של החלל המת, האחות שמתה ומשאירה אחריה תינוק חי ובריא (וחמוד!). החלל שהיא השאירה מאחוריה, יוצר לשירה חלל ריק בינה לבין משפחתה, בינה לבין אימה, ובינה לבין עצמה. למעשה, נוצרים חללים ששירה מנסה למלא את אותם. היא ממלאת את תפקידה ומסכימה להתחתן עם יוחאי ("יש משימה ואני צריכה למלא אותה"). היא   מנסה לקפוץ מעל החלל הפנוי הזה ולהיות יותר מיושבת ויותר בוגרת ממה שהיא באמת. 


וכאן אני מגיע לקונפליקט הגדול של חייה של שירה. הפן התיאולוגי מציג לנו את השאלה היכן הא-ל  בסרט? לעניות דעתי, בכמה זוויות צילום ייחודיות, הבמאית נותנת לנו לחוות את אלוהים, כאילו אנו שופטי הארץ. אלו הסצינות בו המצלמה מצלמת מלמעלה את הנוכחים למטה - בברית שיוחאי צועק "אנא ה' הושיעה נא" ובתפילה של שירה.  צורת צילום מיוחדת ומדהימה. אך מעבר לפן התיאולוגי,  יש כאן דילמה של בחורה בין הלב שלה, לבין השכל שלה. ויותר מכך, בין שירה שעדיין היא ילדה, ורוצה לקבל תשובות ברורות מאמא שלה או מאלוהים, שיגידו לה מה נכון לעשות, היא לא רוצה לקחת על עצמה את כל האחריות וכובד המשקל של הנעשה מסביבה (ואף מתנהגת בהתאם, אולי אפילו בכוונה בשידוך הראשוני שלה עם יוחאי) , אולם מצד שני יש את שירה שמחזיקה את התינוק ומרגישה כבר אמא בעצמה, שירה שרוצה להתחתן, שירה שיודעת שנכון יהיה להיות בוגרת ולהתחתן עם יוחאי. ופה נכנס ה"דיבור של אמת" שר' נחמן גם כותב אודותו:

כִּי הַדִּבּוּרִים הַמְּאִירִים, הַיְנוּ דִּבּוּרֵי אֱמֶת כַּנַּ"ל
הֵם מַרְאִין לוֹ הַפֶּתַח...
אַך צָרִיך שֶׁיִּהְיֶה הָאֱמֶת
אֱמֶת גָּמוּר בָּרוּר וְצָלוּל בְּלִי שׁוּם דּפִי
וְהַמַּשְׂכִּיל הַמֵּבִין יֵשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל כָּל יָמָיו
שֶׁיִּזְכֶּה פַּעַם אֶחָד כָּל יְמֵי חַיָּיו
לְדַבֵּר דִּבּוּר אֶחָד שֶׁל אֱמֶת לִפְנֵי ה' כָּרָאוּי

כך נוצרת אצל שירה קריעה פנימית בינה לבין עצמה. ורק ברגע אחד של אמת לאמיתה בסרט, מצליחה שירה להוציא מתוכה אמירה שהיא בעצם מפחדת שתמות (אולי כמו אחותה), כי היא רעה. ורגע זה הוא רגע שיחרור מהכבלים שמסביבה, רגע שלא עוזר להמשך אבלמעצים את כולנו. שכן, כל אחד מאיתנו היה שמח ונוצר לעצמו רגעים שכאלו.
כמה נקודות אחרונות וקצרות:

דמותו של יוחאי - אין ספק שדמות מורכבת. הפעם הראשונה שאנו פוגשים אותו הוא אומר לשירה שתצעק מהתרגשות לה'. אך האם הוא עצמו עושה זאת? אנו פוגשים צדדים אפלים בדמות זו, פוגשים אותו משתכר פעמיים בסרט, ורק אז מצליח להגיד דיבור של אמת. אנו נחשפים לדמות לכאורה חמה ולבבית, רגשנית ואוהבת אך בד בבד יש בו גם צדדים אלימים, קשים ואף אכזריים . יוחאי מבטא דואליות חדה. מי הוא בדיוק הדמות הזו? הוא חרדי ושומר נגיעה אך כמעט רוכן על שירה באחת מהסצינות, דבר הגורם לה להיבהל ולבקש ממנו להתרחק.

הפסקות מכוונות בסרט - אהבתי מאוד את הפסקות המתח הקטנות בסרט - הריקודים שבעיניי אינם אמינים מספיק.  הגברת הזקנה שבאה לרבי בהתלבטות על התנור ובדרך זו מוצג הרבי בפן האנושי שלו. הדייט המשעשע של שירה עם בחור "זורם". כל אלו נותנים טיפה אתנחתא ונשימה לתסריט מורכב וקשה לעיכול. מדוייק ומעולה.

אך מעל לכל , הדבר שריגש אותי במיוחד בסרט זה הוא הצילום. לא זכור לי דיוק כזה בסרטים שראיתי והמשחק המדהים של ירון. הייתי מרותק ברוב חלקי הסרט רק בהתבוננות בפנים של שירה וכמה רגשות ומחשבות הם מצליחות להעביר ברגע נתון אחד . לדוגמא הפנים המתחלפות שלה כשהיא מנגנת על האקורדיון בגן. בתחילה שמחה ושחרור, ואז מועקה, כעס ועצבות כאשר מישהי מנחמת אותה על אובדן אחותה. ההתרגשות הגדולה ביותר שלי היתה מסצינת הסיום המופלאה. צילום השולט בתנועת המצלמה , המשחק של הניגוד בין הלבן והשחור בצללים והבגדים, מתפיסת העדשה את הבכי וההתרגשות בכל מימדיה.

מבחינתי, עד שיוכח אחרת - שווה אוסקר!

לחצו על הלייק ותקבלו את כל הסיפורים לפייסבוק שלכם
תגובות
כתוב תגובה



תמונה
1. הסרט מעצים את דימוי "האחרים" של החרדים בקולנוע הישראלי
זיסקינד 11/26/2012 3:33:00 PM
אמנם התסריט והבימוי עשויים ללא מציצנות והתנשאות ועם הרבה רוך נשי, אבל עדיין סרט ישראלי עם תסריט המציג את החרדים כ"אחרים" שכל קשר בינם לבין ההוויה הישראלית מקרי בהחלט.

זה בולט במיוחד בעבודת העיצוב האומנותי (ה"ארט") המוקפד של הסרט שנראה קצת רחוק מהמציאות. רואים את זה בתפאורה המפוארת בטעם מיושן וכהה של דירת המגורים והריהוט. רואים את זה בלבוש המהודר והמוקפד עד כדי ייצוגי של הדמויות בסרט ורואים את זה בבחירת הלוקיישן של מרכז ת"א שמבליט את השונות של הדמויות למול הסובב אותן.
תמונה
2. נהדר!
יעל 11/26/2012 3:45:00 PM
הסרט נפלא והביקורת שכתבת מעמיקה אותו עוד יותר.
תמונה
3. ביקורת יפה, אבל אכזרית..?
מיקו 11/26/2012 5:02:00 PM
המילה "אכזריות" קצת צרמה לי כאן לאורך הביקורת.
אכן חיים לא קלים ויש מני התמודדות, אך עדיין.. אכזריות?
תמונה
4. לא אהבתי את הסרט.
יואב 11/26/2012 5:11:00 PM
נתחיל מהצילום: עומק שדה קטן כל כך שהתמונה נפגמת ממש. באחת הסצנות הבת שוכבת ליד אמה. הן לא בפוקוס, אבל הסוודר - הוא נראה נהדר.

סצנת הכלה המתפללת מצולמת לפי הדרך המקובלת בקולנוע לצילום יחסי אישות.

מבחינת התסריט, לדעתי לבמאית לא היה אומץ ללכת עד הסוף עם רצונותיהן של הדמויות. דוגמא אחת היא העובדה שהיא שמה משפט קריטי בפי הרב דווקא, ולא בפי יוחאי. מבקר הסרטים יאיר רווה (שאהב מאד את הסרט) היה בטוח שהדובר הוא יוחאי.

לדעתי הכותבת עצרה את עצמה ולא הצליחה להגיע למיצוי הדרמה. אשתי ואני יצאנו מאוכזבים.
תמונה
5. סרט מקסים
מחפשת את הדרך : 11/26/2012 6:50:00 PM
ראיתי ולא רציתי שייגמר!!
מדהים פשוט! פתאום נותן לך רצון להיות יותר טוב ולחשוב על אחרים יותר ולא רק על עצמך.. והשחקנית הראשית יפייפיה !!
מדהים מדהים מדהים!
תמונה
6. האכזריות אינה של הגורל
אלי 11/26/2012 9:11:00 PM
האכזריות היא של חברה פשיסטית, שבה היחיד הוא רק איבר בכלל ועליו לעקוד את רצונותיו כדי להזדהות עם רצון הכלל. זו אולי גם הכלליות של תלמידי הרב צבי יהודה בהר המור אבל זו אינה הכלליות של הרב קוק.
תמונה
7. ללא נושא
סטואי 11/26/2012 9:55:00 PM
יש רק בעיה אחת עם כל הביקורת שלך.
רמה היא יוצרת חוזרת בתשובה, וככזאת כשהיא כתבה את התסריט הדמויות הורכבו מדמויות של חוזרים בתשובה.
הקרן שמימנה את הסרט הכריח אותה לשנות את הדמויות לדמויות חרדיות, ומשום כך הדמויות לא ממש מהימנות ובכלל לא אמורים לייצג את העולם החרדי ואת תכונותיו.
תמונה
8. בקשר לסרט....
-לא משנה- 8/18/2013 10:15:00 PM
שכחתי עם מי שירה התחתנה בסוף...?