חפ"שנות לשמה

רגע אחרי שסיימנו את הטירונות, ושניה לפני שעלינו לקו חברון, מצאתי את עצמי מקבל שיעור לחיים במהלכו של אימון גדודי בשטח בנוי. אחרי שבוע שלם בו התאמנו במצב נשק-גוף, הגיע הזמן למבחן האמיתי. וכך, עייף ויגע, חבשתי על ראשי כאפיה וחכיתי להתקיל את חברי לפלוגה, בשעה שהם מנסים לחדור לחדר המצחין בו החליט הקמ"ן למקם אותי. פתאום באמצע משחק טטריס במכשיר הסלולארי שמעתי אותם מנסים להתגנב תוך שהם צועקים "אש-אש" לכל עבר. מהרתי גם אני להשיב באותה מטבע, עד שלבסוף הצלחתי באמצעות מיתרי הקול בלבד להכניע את האויב הציוני.

המג"ד, שנכח בארוע, מיהר לכנס את החיילים לסיכום התרגיל. "אתה חייל, מה התפקיד שלך בכח?" ספק שאל ספק צרח. "אני? אני... חפ"ש.." החל החייל לגמגם. המג"ד חמור הסבר רק המשיך להאדים וצרח "בנח"ל אין חפ"שים! אתה לוחם. לוחם בנחל!"

כריכת הספר

כבר שנה אני מסתובב עם ספרו של יאיר אגמון, "חפ"ש - מחשבות צבאיות ומחוייכות על פרשיות השבוע והמועדים". מידי שבת, כשביד אחת כוס קפה וביד השניה ספרו של אגמון, אני יושב על הכיסא הירוק העתיק, קורא עמוד או שניים ומיד מוצא עצמי נודד למחוזות רחוקים, מקומות טובים, ומהרהר. מצאתי שאין דרך טובה יותר מזו לקבל את השבת האישית שלי.

לא פשוט לכתוב ספר דרשות על פרשת שבוע, במיוחד שהתחרות עם השנים רק הולכת וגדלה. זה אולי נראה נחמד ונעים בהתחלה כשאפשר לדבר על מידת החסד של אברהם אבינו ועל התיבה הגדולה של נח, אבל הקושי הגדול הוא בהתמדה. מה כבר אפשר לכתוב בפרשות תזריע- מצורע? כיצד נוגעים העולות והנגעים לעולמו של האדם המודרני? אבל זוהי הצרה הקטנה.

לאורך חיי, יצא לי להיפגש פעמים רבות עם דרשנים מסוגים שונים. עם השנים הבנתי שמלאכת הדרשן איננה מלאכה פשוטה, לדרשנים ישנם מספר נקודות חולשה. נקודת התורפה המשמעותית ביותר של הדרשנים היא כאשר הם מנסים לדחוס, לתוך חמש דקות של דרשה, מאות שנות היסטוריה, פרשנים, זוויות שונות ומחלוקות לרוב. כך במקום להתמקד בעיקר, הרעיון שהדליק אותם והיה אמור להצית משהו אצל השומעים, הם מעדיפים לצאת לטריאתלון בים התלמוד, דבר שכמובן גורם לקהל לעבור למצב המתנה ולהמתין שהספינה תחזור לחוף המבטחים.

בספרו הצליח אגמון להמנע מהטעות הנוראה. בכל פרשה הוא נצמד לעיקר וחולק עם הקוראים את הנקודה בפרשה שתפסה את עינו ואת ליבו. מבין השורות הצלחתי לחוש את הסערה שהתחוללה אצל אגמון בשעה שהתוודע לפסוקים, אותה סערה שמיד הדליקה גם ניצוץ בחלל ליבי, והשאירה אותי מהרהר. מהרהר בחיי, מהרהר ביהדותי ובעיקר מהרהר.

אגמון (24) בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע, כתב את הספר על בסיס שיחות שהעביר לחייליו בימי שישי. הקטעים כולם משלבים את ההוויה הצבאית, כך מספר אגמון על חבר יקר מהגדוד שהתאבד ומיד מתקשר הדבר למות בניו של אהרון, ומפקד בני ישראל מיד מעלה הרהורים על מספרי הברזל הצבאיים. חייו של החייל הדתי בהחלט צצים בכל דף, אך אל חשש: גם אם לא שרתתם שירות צבאי משמעותי תוכלו למצוא רבות בספר, ואם גם אתם בילתם במדי החאקי רק תשמחו להזכר ברגעים הנוסטלגיים.

תקוותו הגדולה ביותר של הדרשן היא לא לקבל את ה"שכוייח" לאחר הדרשה, התקווה הגדולה היא לסיים לדבר ולשמוע את השקט בקהל, לשמוע את הדברים מהדהדים בתוך הקהל עצמו, השקוע במשא ומתן עצמי כיצד לקבל או לדחות את הדברים. אינני מכיר את אגמון, שאולי כבר השתחרר מצה"ל, אבל אין לי ספק שהחיילים שלו הרוויחו.

חפ"ש, מחשבות צבאיות ומחוייכות על פרשיות השבוע והמועדים, יאיר אגמון, הוצאת ראובן מס