כצל ציפור

את הספר "כצל ציפור" מצאתי כי אני קורא בעניין רב. כאלה הם ספרי טיסה: על אף היותם חסרי כל ייחוד ונעדרי כל עומק - הם יכולים לשרוף את הזמן בצורה יוצאת מן הכלל. זאת כיוון שהם קלילים, ניתנים לקריאה בכל מצב, ועוסקים בנושאים שתמיד מעניין לקרוא עליהם - כל עוד רמת הכתיבה סבירה, כמובן.

מסלול הכשרה המפרך

"כצל ציפור" רוכב על גל ההצלחה של הזאנר ההולך ומתרחב של השנים האחרונות - יומני צבא, טירונות ומלחמת לבנון השניה. "בכל מקום שהם" ו"בא מלבנון" (מיקי שיינפלד), "אם יש גן עדן" (רון לשם) ו"מן המדבר והלבנון" (עשהאל לובוצקי) הם רשימה הולכת ומתרחבת של ספרים אשר סביר להניח כי כל בחור בשנות העשרים לחייו קרא או יקרא לפחות אחד מהם, וסביר גם להניח שקריאה זו תלווה בהנאה, ואין כל קושי להבין מדוע. יש משהו מושך וממכר בקריאה על מציאות מוכרת בכלל, על המציאות הישראלית בפרט, ובמיוחד ובמיוחד על המציאות הצבאית - יהא אשר יהא יחסו של הקורא לצבא (מציפייה ואף הערצה במקרהו של המתגייס הצעיר, דרך כל האפשרויות שבאמצע, ועד לסלידה תהומית ושנאה טהורה כמו במקרה של כותב שורות אלו). העולם האחר הזה, על כלליו וחוקיו האלימים, בסיסיו המכוערים והנידחים, שפתו העילגת והאקלקטית, חוסר ההיגיון, חוסר הצדק, חוסר התוחלת, ורגעי היאוש העמוקים המלווים את הפוסע בתוכו על כל צעד ושעל - הוא כר פורה לכתיבה של סיפורים מסיפורים שונים, ולמעשה, הכר עצמו כל-כך מעניין ומעורר סקרנות, עד שנדמה כי אין כל צורך בדבר מה נוסף מעבר לפלטפורמה הזו בעצמה. ככל הנראה, זו גם היתה הנחתם של המו"לים בהוצאת "ידיעות אחרונות" כשהחליטו להוציא לאור את "כצל ציפור" - אשר מלבד העובדה כי יש בו סיפורים על טירונות ועונשים וניווטים ופקודות - אין בו תוכן של ממש (ה"מהלך" שכביכול עובר המספר, מהערצת הצבא בתחילת הטירונות ועד להתפכחות במלחמת לבנון השניה - הוא שולי ובקושי תופס נפח). הבעיה היא שגם האופן והסגנון בו מסופרות מרבית האפיזודות המרכיבות את הספר הוא יומיומי וחסר כל ייחוד, וכיוון שגם העלילה עצמה לא נהנית מתפניות מסעירות - הספר מרבה לדשדש בתוך הבנאלי.

הסיפור מסופר בגוף ראשון, כמקובל בזאנר, ומתנהל על-פי סדר כרונולוגי. המספר הוא בחור דתי העונה לשם יאיר אנסבכר, כיום בן 26. בספר הוא מתאר את כל המסלול שעבר למן היום הראשון בבקו"ם, דרך הגיבוש ליחידת מגל"ן, מסלול ההכשרה המפרך, השירות הקרבי עצמו - והחזרה לצבא בצו 8 בתקופת מלחמת לבנון השניה. הסיפור, גם כן כפי שמקובל בזאנר, כתוב ברזולוציה גבוהה מאוד של פרטים, בכל הקשור למתרחש בעולמו של החייל הקרבי - הטִרטורים, העבודה על הציוד הצבאי ("שִׁפְצוּרִים"), הבדיחות והכינויים שבין החברה וכן הלאה.

המספר אף מואיל בטובו לבאר מינוחים שונים מן העגה הצבאית, ובאמצעות ההערות הללו גיליתי כמה דברים מאוד מעניינים. לעומת זאת - דווקא אחדות מן הדמויות נשארות רדודות מאוד, והקורא לא זוכה להכירן היכרות של ממש. זה קצת צורם כשמדובר בספר על צוות של סיירת, שבו צריך להגיע לרמת היכרות וגיבוש כה גבוהים עד ש"אברהם יֵדע שסשה נכנס לאוהל שלו רק לפי הריח" (עמ 31). באותו אופן, חברתו של המספר לא זוכה ליותר משניים-שלושה אזכורים, וזאת על אף שבתחילת המסלול מעיד המספר כי השיחה עמה היא כמו "אוויר לנשימה" וכי הוא מקדיש לצורך העניין כעשרים דקות מכל שעת ט"ש - שערכה, כידוע, לא יסולא בפז.

ניתן לצפות, בעת קריאת ספר כזה, שלפחות בנקודות "שיא" (כמו סיום המסלול, רגעי משבר, לוחמה תחת אש, הציפייה לצו 8 וכו) - ימריא הספר למחוזות גבוהים יותר, אך את זאת לא ניתן לומר על "כצל ציפור". כשרונו המילולי של הכותב לא מרקיע שחקים, והספר נשאר, לכל אורכו פחות או יותר, כתוב באותה רמת כתיבה יומָנית ותמימה. היתרון היחיד שיש בכתיבה הזו הוא באמפתיה שמעורר באמצעותה המספר בקוראיו, יחד עם האנושיות הפשוטה וההתלהבות החיה המאפיינת את כל מעשיו. ההבלחות הפואטיות שכן מצליחות להשתרבב מידי פעם לטקסט הפשוט - משיגות, לפחות בעיני, את המטרה ההפוכה: מצאתי את עצמי מאוכזב אף יותר, כיוון שהן היוו בשבילי הוכחה לכך שכן אפשר לכתוב ספר קליל בעל עלילה בנאלית, ועדיין לשמור על רמה ספרותית גבוהה ולענג את הקורא מבחינה מילולית. כך שבסופו של חשבון הגעתי למסקנה, כי כאשר משבצים פנינים כאלו בטקסט שכל שורה שלישית שלו מסתיימת בשלוש נקודות, ואשר פסקאותיו עוברות באופן מאוד לא אלגנטי מכתיבה בזמן עבר לכתיבה בזמן הווה - הן פשוט מתבזבזות.

אם לסיים בנימה חיובית - זה ספר כיפי, משעשע מידי פעם, ופה ושם אפילו מרגש מעט. אי אפשר לומר כי איננו מהנה. נראה כי מלש"בים להוטים ומשוחררים טריים ימצאו בו עניין רב, ולוּ רק כיוון שהוא מעודכן להפליא. זה אולי לא מספיק, אבל גם כן משהו.

"כצל ציפור", יאיר אנסבכר. הוצאת ידיעות אחרונות. 335 עמודים