שיר חדש

האלבום האחרון של אהוד בנאי "שיר חדש", מתויג כ"אלבום זמירות". זמירות דווקא. זמירות, ולא פיוטים. בנאי בחר לקרוא לאלבום הזה "אלבום זמירות" אולי משום שבשביל לשיר פיוטים צריך להיות פייטן, ואילו זמירות כל אחד יכול לשיר. מה גם, שפיוט נשמע קשור לאירועים מסוימים וזמירות לאו דווקא. ובאמת, במילה "זמירות", יש משהוא פחות כבד ובעל משמעות מפיוט.

חמש עשרה רצועות יש באלבום, מתוכן ארבע עשרה זמירות ופיוט אחד: "עת שערי רצון". חלק מהן מסודרות בסדר כרונולוגי של זמן שירתן. אלו הם שבעה קטעים רצופים הקשורים לשבת ובאים זה אחר זה לפי הסדר, מכניסת השבת ("שלושה דברים"), דרך קבלת שבת ("לכו נרננה-לכה דודי") ועד סעודה שלישית ("מזמור לדוד"). זמירות אחרות הן בעיקר מהרפרטואר הקרליבכי, כמו "השמיעני את קולך" ו"הנשמה לך". זמירה אחת: "אודה לאל", מופיעה פעמיים בשני לחנים שונים. בתחילת האלבום בלחן עממי, כפי שמושר בבקרים לפני הסליחות, וברצועה האחרונה במנגינה של חסידות ברסלב.

הרוב המוחלט של הזמירות ב"שיר חדש" מוכר, ואלו שהמנגינה שלהן פחות ידועה, לפחות השם מצלצל מוכר. את הזמירות כולן בנאי לא כמעט ולא שינה. לא הוסיף עיבוד מיוחד, לא האריך, לא קיצץ. את מה שאנחנו מכירים הוא שר, רק עם מוזיקה ברקע. לעיתים זה יפהפה, כמו "הנשמה לך", "אודה לאל" (שתי הגרסאות) ו"מזמור לדוד". אבל לעתים אחרות זה נשמע מתוק מדי ("א-ל אדון") או סתמי ("שלושה דברים"), וחבל. לא ברור אם הבעיה היא בעיבוד של אהוד בנאי, או בזמירות עצמן, שמוזיקלית פחות מרגשות.

ככלל, קצת בעייתי להתייחס לאלבום הזה. כאלבום של אהוד בנאי, האלבום הזה יוצא דופן. אהוד לא חיבר פה שום שיר, לא מלים ולא לחן. הוא לקח את הזמירות ושר אותם, מעין אלבום של גרסאות כיסוי. מצד שני, זהו אלבום מאוד אופייני לו. גם כי הצליל שלו הוא הצליל המוכר של אהוד בנאי, וגם כי הוא משקף היטב את הזהות של אהוד בנאי כיום. כפי שהוא כותב בחוברת המצורפת לדיסק, את כל הקטעים הוא חי באופן סדיר. הזמירות כולן מלוות אותו ומאוד קרובות ללבו.

הקירבה הזו מורגשת לאורך האלבום. בנאי מצליח לרגש כמעט בכל רצועה. החום בשירה ובעיבודים של כל קטע פורץ ומחמם את הלב של המאזין. השאלה היא ממה נובעת ההתרגשות הזו, האם משום שזה באמת מרגש או רק משום שאלו זמירות מוכרות, ואפילו אצל אלו שפחות, עדיין הסיטואציה בה הן מושרות מוכרת? לאחר מספר האזנות עדיין עולה השאלה האם גם מאזין חילוני יתרגש מהאלבום כמו שאני, כדתי, התרגשתי?

זו לא הפעם הראשונה שבנאי שר זמירה, באלבומו השני "קרוב", הוא שר את "אסדר לסעודתא", רק שאז הוא שר אחרת. הוא לא העמיד את הזמירה לבדה, כניצבת מול עצמה, אלא שיבץ אותה כחלק מהשיר "האגס 1" שסיפר על ילדותו בירושלים. השיבוץ הזה העניק לזמירה ולשיר פרשנות חדשה, ומיצב אותם במקום אחר, נבדל משירים ומזמירות אחרים. אז התרגשו רבים מהשיבוץ הזה, לא כי זה נראה אקזוטי או פולקלוריסטי. זה פשוט היה מדויק.

הפעם, הוא בחר לעשות זאת אחרת. במקום לשבץ זמירות בשיר אחר הוא שר אותן כשלעצמן. זו גישה אחרת, ורבים מעבירים בעקבותיה ביקורת על אהוד בנאי. טוענים שהוא לא מחדש, שהוא בוחר באופציה הקלה של אלבום קאברים במקום אלבום מקורי. יש משהו בטענות האלה, וגם אני מעוניין לראות את בנאי לוקח את האנרגיות והגישה שהובילו אותו להקליט את "שיר חדש" ויוצר אלבום חדש ומקורי שיצליח לשלב את האופי של הזמירות עם שירים שלו. אולם, יש דבר שהמבקרים לא לקחו בחשבון. אלבום כזה ושכמותו הוא דווקא אלבום אישי של אהוד בנאי. הבחירה שלו בזמירות מסוימות מעידות עליו לא פחות מאלבום אישי מקורי. היופי הוא אותו יופי, והריגוש הוא אותו ריגוש. אהוד בנאי הוא עדיין אהוד בנאי.