יש זמנים בחיי האדם, ובחיי האומה, בהם ניתן להתלבט האם לשמוח על אירוע חיובי שהזדמן למרות שבחובו טמון מכאוב פוטנציאלי. בדרך כלל מדובר במכאוב הטמון בחיק העתיד, וצפוי אולי להתגלות יותר מאוחר. ההתלבטות היא האם לשמוח כאן ועכשיו, או שמא להשבית את השמחה על-שם העתיד הפסימי הצפוי.
זו הסיטואציה בה אנו נמצאים בימים אלו, חול המועד סוכות, בקשר לשחרורו המעותד של גלעד שליט. ללא ספק מדובר בחדשה משמחת כשלעצמה, והתקשורת נותנת לכך ביטויים עזים ומרגשים מן התחום המשפחתי והציבורי. ומנגד, קולות רבים צופרים: תירגעו! באירוע המשמח טמון עצב רב! מעבר לשאלה המוסרית של אי-צדק בשחרור רוצחים 'כבדים', המהווה מכה רבתי לנרצחים ולנפגעים, הללו זועקים ומזהירים: עוד נשלם את המחיר, חלילה! ויש 'קבלות' על כך.
ואנחנו נקלעים לדילמה אמיתית, האם עתה "עת לבכות" או "עת לשחוק", האם "עת רקוד" או "עת ספוד" (ג,ד), כלשון מגילת קהלת הנקראת (בקהילות אשכנזיות) בשבת חול המועד סוכות. הדעה המקובלת לקריאה זו היא למתן את שמחת 'זמן שמחתנו', למהול בה נטפי מרורים, ואפילו להשביתה; שלמה החכם הזקן קורא, לכאורה, מבעד לפסוקי המגילה: אל תקפצו יותר מדי! "לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זו עושה?" (ב,ב). 'היום שאחרי' לא יהיה שמח! הוא יהיה יום דין!
אני מציע כאן קריאה אחרת במגילת קהלת; כנגד הגישה הפסימית המצביעה על עננים באופק המתקדר, ניצבת הגישה העכשווית, החסידית, 'הברסלבית' - 'לחיות את הרגע'. אם יש עכשיו סיבה למסיבה, עילה לשמחה - נשמח. לחיים! כשיגיעו אח"כ, אולי, רגעים קשים - נתמודד. לדידי משפט מפתח בקהלת הוא הפסוק: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". ולהלן פורטו 14 מצבים מתחלפים ולכלם עת ראויה: "עת ללדת ועת למות / עת לטעת ועת לעקור נטוע / עת לחבוק ועת לרחוק מחבק / עת לאהוב ועת לשנוא / עת מלחמה ועת שלום" וכו'. הכותרת "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" מלמדת שיש זמן לזה ולזה, ואין לדחות את הצד החיובי, האופטימי, בשל היבטים פסימיים.
גם הפסוק "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" - מסייענו. לא מסתבר לפרשו כהמלצה לא להוסיף דעת כדי שלא להוסיף מכאוב. אדרבה! הרב'ה מקוצק - שידע גם הרבה דעת וגם הרבה מכאוב - פירש פסוק זה כהמלצה חיובית, קוצקאית טיפוסית: 'יוסיף דעת אעפ"י שיוסיף מכאוב'.
בעצם כל מהותו של חג הסוכות משדר מסר זה; עתה 'זמן שמחתנו', עת האסיף והגורן, למרות שהחורף ממשמש ובא, ועמו עננים וסערות. שמחת האסיף תסתיים ומלאכה רבה לפנינו.
שחרור מבית השבי היא סיבה טובה לשמחה פרטית ומשפחתית, וגם לשמחה ציבורית בחינת "כל ישראל עברבין זה בזה", למרות התלאות שבדרך. רק באחרית הימים מובטחים אנו בפדיון שבי שאין אחריו מכאוב: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" (ישעיה לה,י)