הרב ברוך אפרתי נדרש לנושא יסודי וחשוב - היחס שבין מוסר להלכה. טענתו המרכזית היא שההלכה מבטאת את דבר ה, הגובר על כל שיקול מוסרי. "הצבת המוסר כשורש התורה, היא מאיסת דבר ה", לטענתו, שכן "דבר ה אינו כפוף למוסר, אלא המוסר כפוף לתורה ולהלכה". על כן, כאשר אנו נתקלים בהלכה הסותרת את המוסר הטבעי, עלינו לכפוף את המוסר בפני ההלכה.
גישתו של הרב אפרתי נראית בעיני רחוקה מאוד מדרכם של חז"ל, ומדרכם של פוסקי הדורות בכל הזמנים. שורש הבעיה בדבריו הוא הזיהוי שבין "דבר ה ", לבין עולם ההלכה. אין חולק על כך, שכאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו מתגלה לאדם ואומר לו לעשות משהו הנראה לו כסותר את המוסר הטבעי, הרי שדבר ה המפורש והישיר גובר על כל שיקול אחר, ועקדת יצחק תוכיח.
ברם, השאלות שבהן עוסק הרב אפרתי אינן עוסקות בהתגלות א-להית מפורשת וישירה, אלא בפסיקת ההלכה על ידי פוסקים, שמטרתם היא להבין את רצון ה בעולם, מתוך עיון מעמיק בכל צדדי הנושא שבו נדרשת הפסיקה. משום כך, כמעט שאין למעשה התנגשות בין המוסר הטבעי לבין ההלכה, שכן למוסר הטבעי יש חלק מרכזי בעיצוב פסיקת ההלכה ומיישומה בעולם. על כן, במקרים רבים ההלכה עשויה להשתנות מדור לדור, דווקא משום שתפיסות המוסר משתנות, והן צריכות לגרור בעקבותיהן את שינוי ההלכה.
דבר זה למדנו, בין היתר, מתורתו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל. לדבריו, בתורה אין הלכה אחת, מוחלטת ובלתי-משתנה, אלא מלכתחילה התורה ניתנה להידרש בפנים שונות, על מנת שבכל דור הסנהדרין ידרשו את התורה באופן המתאים לתפיסות המוסר של אותו הדור. "ואם תפול שאלה על איזה משפט שבתורה, שלפי מושגי המוסר יהיה נראה שצריך להיות מובן באופן אחר, אז אם באמת ע"פ ב"ד הגדול יוחלט שזה המשפט לא נאמר כי אם באותם התנאים שכבר אינם, ודאי ימצא ע"ז מקור בתורה", כתב הרב קוק (אגרות הראי"ה ח"א איגרת צ). למעשה, דבריו מבוססים על דברי הירושלמי בסנהדרין (פ"ד ה"ב), שם נאמר שהקב"ה סירב לבקשת משה לקבל "תורה חתוכה", בלתי משתנית וחד-ממדית, אלא נתן דווקא תורה ה"נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור", וניתנת בכל דור להכרעה כיצד לדרוש אותה על פי שיקוליהם הענייניים של חברי הסנהדרין.
מה הכתיב את דרכם אם לא המוסר הטבעי?
זו תמצית גדולתה של התורה שבעל פה - ההכרה בכוחם של הסנהדרין להתאים את ההלכה למציאות המשתנה. ידידו הקרוב של הרב קוק, מרן הגרמ"ש גלזנר זצ"ל, בעל ה"דור רביעי", כתב בהקדמתו לפירושו המפורסם על מסכת חולין, שזו גם הסיבה מדוע מלכתחילה התורה שבעל פה לא הייתה אמורה להעלות על הכתב, "כדי שלא לעשותה קיום לדור דורות ושלא לקשור ידי חכמי דור ודור לפרש הכתובים כפי הבנתם, כי שינוי הדורות ודעותיהם, מצבם ומעמדם הגשמיי והמוסרי דורשות שינוי דיניהם תקנות ותיקונים".
אמנם, בזמננו אין לנו סנהדרין, ואין בסמכותנו לדרוש פסוקים באופן אחר. ברם, עולם ההלכה בכל הדורות עשה מאמצים עצומים על מנת שלא ליצור סתירות בין המוסר הטבעי לבין ההלכה. באופן מפתיע, מקשה הרב אפרתי: "האם נתיר אשה מעיגונה רק בשל כאבה? האם הלכות ממזר אינן קיימות? האם רגימה באבנים מחלל שבת הוא מעשה מוסרי?". ואני שואל: האם הרב אפרתי באמת אינו מכיר את ספרות ההלכה העשירה, על המאמצים הבלתי-רגילים שחכמי הדורות עשו בכל הדורות על מנת להתיר נשים מעגינותן וממזרים מאיסוריהם? וכי מה הכתיב את דרכם אם לא המוסר הטבעי?
יתרה מזאת: האם הרב אפרתי אינו מכיר את דברי חז"ל על כך שסנהדרין שהוציאה להורג אדם פעם בשבעים שנה נקראת "סנהדרין קטלנית"? האם באמת לא היו מחללי שבת, או שמא אנשי הסנהדרין הם אלו שפעלו על פי המוסר הטבעי, ומצאו את הדרכים כיצד לא ליישם את ההלכה של רגימה באבנים של מחללי שבת, ולא ראו בכך מאיסה בדבר ה?
ההלכה היא ביטוי לרצון ה בעולם, רצונו של א-ל אמונה ואין עוול
משום כך, במקום להסתבך במשפט קשה לוגית כמו "כמובן שהמוסר הוא הערך המרכזי שדרכו מופיע דבר ה בעולם, אך זה מופיע דרך המוסר, לא משתחווה ולא כפוף לו", מוטב לנו ללכת בדרכם של חז"ל, שאותה ביאר לנו הראי"ה זצ"ל: גדולתה של ההלכה היא היכולת להתאים את עצמה לתפיסות המוסר הטבעי, גם אם הן משתנות בין הדורות.
ברור, שלא פתרנו בכך את כל הבעיות, וישנם שיקולים נוספים, חלקם מערכתיים וחלקם עקרוניים, שאינם מאפשרים ליצור התאמה מוחלטת בין המוסר הטבעי לבין ההלכה. אולם אלו הם מקרים יוצאים מן הכלל, המלמדים על הכלל: ההלכה היא ביטוי לרצון ה בעולם, רצונו של א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא, ומשום כך המוסר הטבעי הוא חלק בלתי-נפרד ממנה. אוי לו לרב ולפוסק אם יעמיד את דבריו על פי שורת הדין, ולא ישלב כחלק אינטגרלי משיקולי פסיקתו את המוסר הטבעי.