ספר דברים מהווה נאום פרידתו של משה רבנו מעם ישראל. אותו משה רבנו שבתחילת דרכו היה כבד פה וכבד לשון, בסוף ימיו מעביר את נאומו האחרון, המתמשך שלושים וששה יום. בסופו של דבר ה' נותן לנאומו גושפנקא, וכולל אותו בתורה הקדושה.
ספר דברים, כמשנה תורה, מאפשר לנו להתבונן שנית, בין היתר, במנהיגותו של משה רבנו. חז"ל ללא יוצא מן הכלל, מודים שמשה רבנו היה המנהיג הנאמן ביותר, הישר ביותר, הגדול ביותר, הטוב ביותר בתקופה הקשה ביותר ולאורך זמן הארוך ביותר בתולדות עם ישראל. אין סופרלטיב שאינו במקומו כאשר מדובר במשה רבנו. ואכן, נשאלת השאלה: איך הגיע משה רבנו לרמה כה גבוהה של מנהיגות? מה היו מידותיו החשובות ביותר שעיצבו והכשירו את מנהיגותו ונתנו לה את אופייה היחודי?
אנו פוגשים את משה רבנו לראשונה כמבוגר. ומה מעשהו הראשון ע"פ התורה הקדושה? "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (שמות ב, י"א-י"ב). מעשהו הראשון של משה רבנו היה הריגת המצרי -- מעשה "קיצוני", מעשה שבימינו "הנאורים" היה פוסל אותו, ללא ספק, מלכהן כמנהיג העם. לכן, התורה לא מטייחת את המעשה. היא לא סיפרה שמשה ניסה לשכנע את המצרי בדרכי נעם לחדול מלהכות את העברי. משה הבין שאין אפשרות להביא את המצרי למשפט צדק בבית דינו של פרעה, ושאין אפשרות אחרת להציל את אחיו. לכן הוא וידא שאין עדים למעשהו "ויך את המצרי". מעשה ראשון זה של משה היה מעשה של קנאה לאמת ולצדק. במעשהו הראשון זה בו הפגין משה את אחת משתי מידותיו הגדולות שעיצבו את מנהיגותו הייחודית -- את הקנאה לה'. אבל מכיוון שהוא גם דאג לשלמותו שלו עצמו, הוא עדיין לא הגיע לדרגה של קנאה טהורה ללא רבב של אינטרס אישי כפי שהגיע אליה פנחס, בן אחיינו, ארבעים שנה מאוחר יותר. לכן משה עדיין לא היה בשל להנהיג את עם ישראל.
בנוסף לקנאה לה' היתה למשה רבנו עוד מידה שהיתה קריטיות למנהיגותו -- ענוה גדולה. יתכן שה' כיוון את גלותו של משה למדבר כדי שיעצב שם את אישיותו -- כדי שיפתח את הענוה -- המידה השנייה הכל כך חיונית למנהיגות יהודית אידיאלית.
לקח למשה רבנו ארבעים שנות חיים בבדידות המדבר שדרכם הוא התחבר לה', וכך הבין את מקומו האמיתי של האדם בהירארכית הבריאה. ארבעים שנות חיים כרועה לעדרו גם הכינו את משה לארבעים שנות היותו רועה לעמו. משה הצליח בהשלמת מידת הענוה עד כדי כך שכבר בתחילת הדרך המדבר העיד עליו הקב"ה עצמו: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב, ג). ומדוע נכתב שם "האדם" ולא אדם? כדי לרמוז לנו שמהאדם הראשון ועד משה לא היה איש ענו כמשה.
ענוותנותו של משה רבנו אחרי פגישתו הראשונה עם ה' בסנה הבוער היתה אולי מוצלחת מדי וירדה לדרגת השפלות, וכנראה גרמה לו לשפוט את אחיו לכף חובה, כאשר משה הפציר בה' "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי" (שמות ד, א), הוכיחו הקדוש ברוך הוא: "ויבא ידו בחיקו ויוצאה והנה ידו מצרעת כשלג" (שם , ו). כידוע, צרעת הינה עונש על לשון הרע.
מיד אחרי אירוע זה נכנס משה לתפקידו בצורה מושלמת -- לא בשפלות, אלא בענוה וקנאות גדולה גם יחד. אנו רואים את שילובן של שתי מידותיו הגדולות -- קנאה לה' וענוה -- במספר ציוני דרך של עם ישראל במדבר. בחטא העגל עשה משה שלושה מעשים גורליים שאדם שאין בו קנאות-ענוה צרובים באישיותו לא היה יוצא מהם ללא עונש מה' מחד גיסא, או מרד גדול מקרב העם מאידך גיסא. כאשר הוא ראה את העם בשחיתותם "ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר" (שמות ל"ב, י"ט). נשאלת השאלה: איך העיז משה רבנו לנפץ את הלוחות שהיו כתובים ב"אצבע אלוקים" -- בנס? (המילים נראו בו זמנית משני צידי הלוחות). בנוסף, משה שרף את העגל באש, טחן אותו "עד אשר דק"..."וישק את בני ישראל" (שם, כ'), ולבסוף קרא משה בקנאה גדולה לה': "מי לה' אלי" (שם, כ"ו). ומי התאסף אליו? כל בני לוי, צאצאיו של אותו לוי שבקנאתו הגדולה במעשה דינה, הרג, יחד עם אחיו שמעון, את כל זכרי שכם. קנאתו של משה לא דעכה ומיד ציוום: "כה אמר ה' אלקי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו" (שמות ל"ב, כ"ז). שלושת אלפים מן העם נפלו באותו יום.
מעשים נועזים אלו של ניפוץ לוחות הברית והרג של שלושת אלפים מבני ישראל נעשו כאשר משה ראה את חטא העגל ויחר אפו. מדוע לא נענש משה על כעסו ועל מעשיו הללו, שנבעו מאותו חרון אף? הרי כעס הינה מידה מגונה מאוד ע"פ חז"ל, עד כדי כך שהם כינוה כעבודה זרה ממש, ומידה הגורמת להסתלקות השכינה. התשובה היא שמשה ירד מן ההר אחרי ארבעים יום בקרבתו של הקב"ה. קרבתו הייחודית לה' רק חיזקה את ענוותנותו ואת קנאתו אליו. חרון אפו היה ללא שום שמץ של גאווה ויוהרה כלפי אחיו החוטאים. מעשים שנעשים בשילוב טהור של קנאה-ענוה הינם קדושים, מוצדקים וחיוניים. לכן בירך ה' את מעשיו, ומעולם לא הזכיר לו את שבירת הלוחות.
במעשה קורח כעס משה רבנו מאוד על קורח ועדתו, ובמיוחד על דתן ואבירם על מרדנותם נגדו ונגד ה'. בענוה גדולה ניסה משה ל"חזר אחריהם ולהשלימם בדברי שלום", כדברי רש"י. רק כאשר הוא נתקל בעזות מצחם של שני הרשעים הללו שהכריזו: "כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר" (במדבר ט"ז, י"ג) חרה אפו של משה, נכנע למציאות, וקרא לה' להענישם. גם פה משה כעס בקנאה גדולה לה' וללא שמץ של אנוכיות ודאגה למעמדו האישי. זה היה כעס של הקנאה-ענוה. מניעיו היו טהורים והעיד על כך ה' כאשר "פצתה האדמה את פיה ובלעה" את קורח ועדתו (במדבר ט"ז, ל).
ארבעים שנה הנהיג משה רבנו את עם ישראל במסירות למרות היותו עם קשה עורף, ותובעני שניסה את ה' ואותו פעם אחר פעם. למרות כל מעשיהם, המשיך משה להנהיגם במסירות נפש, בנאמנות וביושר מוחלט. אבל גם משה היה בשר ודם, ולמרות גדולתו האדירה נחלש במספר פרשיות. בחטא המרגלים, כאשר עשרה מהם הוציאו דיבת הארץ רעה, משה לא פצה פיו. מי שגינה את המרגלים קטני האמונה היו כלב בן יפונה ויהושע בן נון. נראה שפה השילוב והקשר ההדוק של שתי מידותיו -- קנאה לה' וענוה נחלשו. הענוה נותרה, ולכן משה שתק, אבל הקנאה לה' נטשה אותו, ולכן הוא לא הגיב. "ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל" (במדבר י"ד, ה). יהושע וכלב תפסו את הפיקוד: "ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאד מאד (שם, ז)…אך בה' אל תמרדו" (שם ט). שתיקתו של משה היתה רועמת. הוא נכנס לתמונה רק כאשר ה' פנה עליו בחרון אף גדול והציע לחסל את עם ישראל. רק אז קם משה והתחנן לה' לסלוח לעם ישראל. הוא הצליח כאשר ה' שוב התפייס והצהיר "סלחתי כדברך" (שם כ). אולי לו היה משה מפגין את אותה קנאות אקטיבית שהפגין בחטא העגל היה הוא יכול למנוע או לדכא את חטא המרגלים לפני שהגיע למידותיו הבלתי נסלחות?
בפרשת בעל פעור, אחרי שלושים ותשע שנות מסעות במדבר, שוב נחלשה קנאתו של משה, ונותרה ענוותנותו בלבד כדי להנהיג את עם ישראל. בלעם הציע לבלק לשלוח את בנות מואב ומדין לפתות את בני ישראל בזנות ועבודה זרה. בשיא הפרשה נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא, בא על מדיינית -- פתח אהל מועד. לא רק שמשה לא קנא לה' כאשר התחילו בני ישראל לזנות עם בנות מואב ולהיצמד לבעל פעור, אלא שה' הוא זה שקרא למשה להרוג את הפושעים. משה ציית לדבר ה', אבל לא יזם אותו. זמרי התגרה במשה ששכח את ההלכה: "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו". "געו כולם בבכיה", לחוסר האונים של משה, כדברי רש"י, עד שפנחס נזכר בהלכה, קם והרג את נשיא שבט שמעון ובת מלך מדיין. ענוה ללא קנאה היא הסיבה לכישלונו של משה רבנו בפרשת בעל פעור. הסיבה? אולי עייפות הרוח -- אחרי ארבעים שנות מנהיגות בתנאים קשים ביותר.
חשיבותה של השילוב של ענוה וקנאה מודגמת היטב בספר שופטים. שם אותו פנחס שבזכות
קנאתו השיב את חמת ה' ומנע את כליית בני ישראל, כשל בפרשת בת יפתח כשהוא כיהן ככהן גדול באותם הימים. כאשר היה על פנחס להתיר את נדרו של יפתח (גם הוא קנאי, אבל ללא תורה) מלהקריב את בתו, התפתח "משחק" של יוקרה -- האם המלך יבוא לכהן הגדול או הכהן הגדול יבוא למלך. בין דן לדן אבדה הנערה. יפתח כלא אותה בבדידות כל ימי חייה. בפרשה זו כיכבו אחד קנאי ללא תורה והשני קנאי ללא ענוה. עבור ליקוי בענוותנותו נענש פנחס בכך שנסתלקה ממנו רוח הקודש.
עד כה מנינו שני מקרים שבהם משה רבנו ירד מגדולתו -- פרשת המרגלים ופרשת בעל פעור. הסיבה המיידית בשניהם -- התרופפות אחת משתי המידות החיוניות למנהיגותו -- מידת הקנאות לה'. עדיין לא הגיע הזמן למנות את יורשו, כי בשני המקרים הללו קם מישהו אחר והציל את המצב. רק כאשר יבוא האירוע הגורלי שבו משה יכשל במידות הענוה והקנאה לה' יחדיו, ולא יקום אחד עם אותן מידות כדי להציל את המצב, יגיע זמנו של משה להיפרד מן המנהיגות ומן העולם הזה.
בפרשת מי-מריבה מרים נפטרה, ועקב זה הבאר שהוציא מים בזכותה חדל מלתת מים. בני ישראל פנו למשה רבנו לתת להם מים. משום מה התעכב משה, כך שדרישתם הידרדרה לעימות חריף -- מי מריבה. ה' ציווה למשה לקחת את המטה, לדבר אל הסלע "והוצאת להם מים מן הסלע" (במדבר כ, ח). משה הקהל את העם ופתח בדברים קשים "שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים" (שם, י). ע"פ רבנו חננאל משה רבנו בכעסו על העם לא דקדק. היה עליו לאמר: "המן הסלע הזה יוציא ה' לכם מים". קנאתו לה' נפגעה מכעסו. נראה למראית עין שגם ענוותנותו נפגמה כאשר כינה את העם מורים, קרי מורדים. וכאשר הכה משה את הסלע במקום לדבר אליו, מעשהו העיד על ירידה נוספת מרמתו האדירה של כניעה לה', קנאה לה' וענוה לה'. מי מריבה היו הקש ששבר את גבו הרוחני האדיר של משה רבנו ובישר על סיום תפקידו. ה' נשבע מיד שהוא ואהרן לא יעלו ארצה: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם (במדבר כ, י"ב). משה רבנו, שהצליח לפייס את הקב"ה שיסלח לעם ישראל, לא הצליח, למרות כל תחנוניו, לפייס את ה' לסלוח לו.
לסיום, בזכות שתי מידותיו הנפלאות -- קנאה לה' וענוה גדולה גם היא לה' -- קיבל משה רבנו את מטה המנהיגות של עם ישראל ברשאית דרכו, והצליח להובילם ארבעים שנה במדבר עד כניסתם ארצה. דרכו זכה עם ישראל במנהיגות של יושר מוחלט, חסד ומסירות נפש אבסולוטית, כך שלא היה לעם ישראל אחרי משה מנהיג כמשה.
לצערו של עם ישראל רמת מנהיגיו במשך הדורות ירדה מטה מטה בעקומה כמעט מונוטונית, עם מעטים יוצאי מן הכלל. הסיבה -- שמדור לדור רמת המידה -- קנאות-ענוה לה' בקרב המנהיגים יורדת מטה. יהי רצון שמשיח צדקנו יבוא במהירה בימינו ויחזיר לנו את המנהיגות האמיתית שאנו כל כך זקוקים לה -- מנהיגות של אהבת כלל ישראל, מנהיגות של אמת וצדק, קנאה וענוה לה' -- מנהיגותו של משה רבנו.
** חנוך ובר הינו רואה חשבון מוסמך בישראל וארה"ב ופרשן פוליטי.