האש שהבעירו רבנים, פוסקי החרם למשכיר ביתו לערבי, מסוכנת לא פחות מהלהבות שבערו בכרמל. אש הפסיקה ההלכתית לא תִכבה באמצעות מטוסים אדירים וכבאים מסורים. דרושה התנגדות ציבורית רחבה ותקיפה והכללת פסיקה זו בדין "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה", אינו יכול להשלים אִתה, לשמוע אותה ולקבלה.
לימדנו ר חיים מוולוזין: "אסור לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד". שלוש קושיות לפחות עלינו להקשות על הרבנים הנ"ל:
האם חל איסור מכירת אדמה בארץ ישראל לערבי, כדעת "רבני החרם"?
גדולי הדורות פסקו שאיסור מכירת קרקע בארץ מתייחס לעובד עבודה זרה. הרמב"ם קבע: "אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל... בייחוד האל יתעלה אין להם טעות... לבם מסור לשמים". כלפי הרב שפסק אחרת, הטיח הרמב"ם "וכי שיכור היה זה הרב?" הרמב"ם ומשפחתו סבלו מהתנכלויות מוסלמים ולא היה בכך לשנות את פסיקתו ההלכתית. בעקבותיו פסקו כך הראי"ה קוק והרב יצחק הרצוג זצ"ל - הרבנים הראשיים הראשונים לארץ ישראל ולמדינת ישראל.
האם הביאו "רבני החרם" בחשבון את התוצאות החמורות שפסיקתם עלולה לגרום: ראשית, בטיפוח עוינות וסלידה עמוקה מתורת ישראל בקרב יהודים. שנית, באימוץ מדיניות דומה כלפי יהודים במדינות העולם. אם יהודים נוהגים כך, מדוע לא ינהגו אומות העולם כלפינו באותו אופן.
האם מבינים "רבני החרם" כי משמעות פסיקתם היא קביעה "הלכתית" שיהודים וערבים אינם יכולים לחיות יחדיו בארץ ישראל. מכאן מסקנה מתבקשת, לכאורה בצדק: אין מקום למדינה יהודית במרחב זה, בין מיליוני מוסלמים. ולמצער, חזרה מואצת לגבולות "תכנית החלוקה", מכ"ט בנובמבר 1947, שחילקה את הארץ בהתאם לאופי האוכלוסייה בכל איזור.
"פסיקה הלכתית" זו, בצד הספר "תורת המלך", הוא "תורת מלך סדום", וביטויי הזדהות מחודשים עם מאיר כהנא ו"תורתו" - מערערים את יסודות קיומה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל. הם מחלישים את יכולתנו להתמודד בתוקף ובעוצמה רבה עם הטרור המופעל נגדנו. ומעל הכל גורמים פגיעה קשה בתורת ישראל וביחס אליה. רבנים ומחנכים, אישי ציבור והנהגה, בראש ובראשונה מהציבור הציוני-דתי, חייבים להביע בקול צלול ותקיף עמדה תורנית-הלכתית, אמונית ומוסרית, השוללת מכל וכל גילויים אלו ומתמודדת עמם בכלים הלכתיים, חינוכיים וציבוריים.
יוחנן בן יעקב, שימש בעבר כמזכ"ל תנועת בני עקיבא