המאבק סביב "חוק האברכים" דילג מעל ראשה של הציונות הדתית. מסיבות שונות, אשר בכולן צדק כלשהו, בחרו רוב אנשי המגזר, שלא להביע דעה בנושא.
החל מהחשש כאילו אין זה מן הראוי להצטרף ללינץ תקשורתי נגד החרדים, וכלה בתפיסות "ריאל- פוליטיות" הטוענות כי במצב הפרלמנטרי שלנו, אין טעם לריב על כך. עוד הסבר הנפוץ הוא שמדובר "רק" ב-11,000 משפחות החיות חיי עניות מרצון, כאשר המדינה במקביל "שורפת" הרבה יותר כסף על אימהות חד הוריות, או על לימודי מדעי הרוח למשל. מבלי להיכנס לבעייתיות והדמגוגיות שבכל הטיעונים, ראוי כי נשים לב למקום ממנו הם באים.
ודאי לכולנו קרה בימי ביה"ס, שהמורה כעסה על חבר טוב שהפריע בשיעור. כתלמידים היו לפנינו שתי אפשרויות. האחת להבין את כעסה של המורה ולעזור לחבר שישפר את מעשיו. השנייה היא לתקוף את המורה: "אבל גם דני הפריע ולא אמרת שום דבר?!". האפשרות השנייה לעיתים צודקת אך היא אינה יעילה למי שרוצה לתקן עולם. נדמה לי שמשנה לשנה ואולי בעיקר לאחר ההתנתקות, אנו כבר לא במקום שמנסה להסתכל קדימה ולחשוב מה נכון לעתידה של המדינה, אלא אנו מעדיפים להיכנס לעמדת המותקף, לשבת ולחשב היכן יורדים לחיינו או לחייו של המיעוט הדומה לנו.
 |
|
(צילום אילוסטרציה: Rippeym3)
|
אלא, שאותו "שב ואל תעשה" שנהגה בו מרבית הציונות הדתית במקרה זה, מנציח את התפיסה הרווחת בקרב רובו של העם כי היהדות אכן רואה את היציאה לעבודה כמטלה המיועדת רק לאלו שאינם מצליחים לשבת כמה שעות מול ה"סטנדר". המציאות המעוותת של ימינו חינכה רבים בישראל כי דרכו של רבי שמעון בר יוחאי שבחר להסתגר במערה ולחיות חיי עניות (לא על חשבונם של אחרים!), היא דרך המלך ואילו רבי יוחנן הסנדלר היה כנראה נבך חסר מזל, שלא עמד בקריטריונים לקבלת תמיכה למוסדות תורניים.
תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון
סבא רבא שלי שימש כאב בית הדין באלכסנדריה. תפקיד מרכזי ביותר בעולם היהודי של פעם. בטוחני שהקהילה העשירה בה היה חי, יכלה הייתה לפרנסו. למרות זאת, הוא העדיף, כמנהג רבותיו, לעבוד כצורף עד השעה ארבע אחה"צ ורק אח"כ ללכת לבית הדין. בימינו, איזה לקוח שהיה נכנס לחנותו בשעות היום, היה מצליח להאמין שיושב מולו לא אחר מאשר אב בית דין?
כאן בדיוק הייתה צריכה הציונות הדתית לבא ולהכריז בגאווה את מה שחז"ל כבר הורנו להלכה שכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. אז נכון שהיו היתרים לנושאי משרות וליחידי סגולה אך זה רחוק לחלוטין מהמצב הקיים כיום.
בהמשך למחלוקת הידועה בין רבי שמעון בר יוחאי לרבי ישמעאל סביב השאלה האם לעבוד או רק ללמוד תורה, מביאה הגמרא את דברי אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל", כלומר עבדו ולמדו תורה, -"ועלתה בידן". והיו שעשו "כרשב"י", כלומר רק למדו תורה, -"ולא עלתה בידן". דברי אביי מחייבים תשומת לב. הוא לא אומר כיצד ראוי לנהוג מצד השאלה הכלכלית או מן ההיבטים של אדם לחבירו. הוא מציין שכלפי שמייא, סיכוייהם של מי ששילבו חיי תורה ועבודה להגיע לחיי שלמות רוחנית גבוהים יותר מסיכויים של אלו שרק למדו תורה.
בימינו, עם חלוף שלושה דורות של ציבור שתורתו אומנותו, ניצבים לפנינו שני הדגמים שהובאו בגמרא: החרדי כממשיכו של רבי שמעון בר יוחאי וחובש הכיפה הסרוגה כממשיכה של רבי ישמעאל. בזהירות אומר כי ניתן לצאת ולהכריז בגאווה: "עלתה בידינו".
הצלחנו להעמיד תלמידי חכמים
למרות שהציונות הדתית עסוקה עד מעל לראש בהיי-טק, באקדמיה, בצבא, בהתיישבות ובעצם בכל מימדי העשייה של מציאות החיים, היא הצליחה להעמיד תלמידי חכמים, ישיבות מפוארות וחידושי תורה שיישארו איתנו גם באלפי השנים הבאות. נכון, יש בעיות, ישנם קשיים רוחניים ועוד הרבה לאן ללכת מבחינת שמירת כל המצוות, אולם בראיית המכלול יש כאן ציבור ירא שמיים, שחי את חייו לפי התורה ומתעלה בה מעלה מעלה.
בעוד אלפיים שנה כשבנינו יפתחו את אייפון הספרים היהודי בערך "אחרונים-התקופה המודרנית" , הם ימצאו שם בעיקר את מהפכת לימוד התנ"ך, את פיתוח הלכות מדינה, את ניתוח ספרות האגדה שהתחדש, את עולם המחשבה העשיר שהביאה הציונות הדתית ועוד.
אפילו באזור הבורגני בו אני חי, בין פתח תקווה לגבעת שמואל, בקושי הצלחנו השבוע למצוא חדר פנוי כדי לקיים בו שיעור תורה. כל בתי הכנסת תפוסים מידי יום ולילה בעשרות שיעורים ומניינים. ועל אף הקיטרוג שלעיתים מוצדק, איני בטוח שקדושה יתרה יותר נמצאת דווקא מעבר לגשר, בבני ברק הסמוכה.
מי שכבר מבינים זאת הם דווקא צעירי הציבור החרדי הנמצאים בעיצומה של מהפכה שקטה. כדי שהיא תמשיך וע"מ שגם החרדים יוכלו לרדת מהעץ הגבוה שבנו להם, צריך לפעול ללא התלהמות. יש להוסיף סולמות, אך גם לקצץ בפירות שמונעים מהציבור הזה לרדת ממנו. ובעיקר, צריך לומר אמירה ברורה: היהדות מאמינה שאדם ירא שמיים צריך לעבוד. זו ההלכה וכל יוצא דופן ממנה הוא זה שצריך הסבר ולא להיפך.
שמואל שטח משמש כמנכ"ל נאמני תורה ועבודה