מה שטוב בנתונים סטטיסטיים זה שאי אפשר להתווכח איתם. מתמטיקה צרופה. תורה למשה מסיני קטן לידם. וכך גיליתי לי לפתע שאני עני.
טוב, האמת שזה באמת לא כל-כך נורא. 40% מילדי ישראל איתי באותה סירה. מזל שהם רעבים ורזים כאלה - אחרת היינו עלולים לטבוע...
כפי שאתם מבינים המניפולציה התורנית הצליחה לעצבן אותי. פרסום מדד העוני שמתפרסם כמה פעמים בשנה: פעם על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פעם על-ידי ועדת הרווחה של הכנסת, פעם על-ידי עמותה המטפלת בנזקקים ופעם ע"י ח"כ אינטרסנט פשוט לא עושה לי את זה. הקלות שבה ניתן לעוות נתונים סטטיסטיים אובייקטיבים כביכול לטובת כל תוצאה רצויה פשוט מקוממת.
הרי מה הוא אותו קו עוני מדובר? זה הוא קו דמיוני שמחליט הסוקר או מפרסם הדו"ח למתוח היכן שהוא רוצה - ולפי זה הוא קובע את כמות העניים. במקרה שלנו קו העוני הוא "השתייכות למשק בית שבו ההכנסה הפנויה הממוצעת לנפש היא פחות מ-60% של חציון ההכנסה הפנויה הממוצעת לנפש בכלל האוכלוסייה". זאת אומרת - קו העוני נקבע ביחס למה שמרוויחה האוכלוסייה כולה, עשירה ככל שתהיה. הגיוני?!
הריני מודיע קבל עם ועדה: לחלקים גדולים מתוך מאות אלפי הילדים הנמצאים מתחת לקו העוני יש במקרר מילקי ודני, הם נוסעים באופנים חדשים ומדברים בסלולרי מדור 3.5, הם הולכים לחוגים ואפילו קונים קרטיב בדרך חזור. וחשוב מכך: הם מ-א-ו-ש-ר-י-ם! אם לא תכניסו להם לראש שהם עניים - הם אפילו לא ידעו מזה! טוב להם בחיים, פעמים רבות הרבה יותר ממה שטוב לילדי העשירונים העליונים, אותם חינכו שעליהם לקנות ולצרוך כל מה שמסתובב בערוץ הקניות...
הדו"ח הנוכחי נקבע על-פי "מדד העוני וההדרה החברתית" שפותח באיחוד האירופי, וב"תת מודע" שלו הוא מכיל סטנדרטים אירופאים מסוימים שממש לא מתאימים לי. לא פלא שכמעט כל משפחה עם שלושה ילדים ומעלה נמצאת בסיכון לעוני על-פי הדו"ח (עמוד 83). הדו"ח לא מעכל את זה שיש גם חיים אחרים מ"החיים הטובים" בסקנדינביה. המשפחות בבית שמש, בבני ברק ובירושלים, הנמצאות בעשירונים המיועדים לחיי עוני (עמוד 86) פשוט חיות קצת אחרת מבסקנדינביה, מכלכלות את הוצאותיהן בצורה אחרת, ונותנות לילדיהן את המירב בצורה שונה לחלוטין.
כמובן, שישנם גם עניים אמיתיים. סבתא שלי הייתה תמיד מקפידה לומר שגם הם לא רעבים ללחם, אך הם עדיין אמיתיים. להם צריך לעזור ולסייע. יש למצוא אותם ולטפח את סביבתם כדי להוציא אותם מהסביבה וההקשר החברתי שגורם להם לאותה עניות. אך פרסום דו"חות מנופחים אינו מסייע דבר בסיוע לאותם עניים. אדרבה, הוא גורם לחלוקת תקציבי הרווחה למאות אלפים שאינם באמת זקוקים להם על חשבון הזקוקים באמת. זוהי לא מדיניות רווחה. זוהי מדיניות אנטי-חברתית מובהקת וצדקנית ממדרגה ראשונה.
ועוד הערה אחת בשולי הדברים: קבוצת סיכון מרכזית לחיי עוני היא משפחות חד-הוריות או יותר נכון אמהות חד-הוריות (שמהוות 95% מהמשפחות החד-הוריות). את מי שנגררה לקטגוריה הזו איני מאשים כלל. ה ירחם וישמור. אבל אני חושב שאילו החברה שלנו תפסיק לתת לגיטימציה כה נרחבת לפירוק חיי המשפחה בכזו קלות, ותפסיק להפוך את המשפחה החד-הורית לנורמטיבית כל-כך, לסבירה כל-כך - אולי יש סיכוי להוציא עוד כמה ילדים ממעגל העוני.