פרשת בשלח, עוסקת בעיקרה בבריחה ממצרים ובהמלטות מאימת הצורר המצרי. ברם, חז"ל בהגדה של פסח, טענו שישנו אויב המסוכן בהרבה מפרעה:
"צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל..."
דרשת חז"ל מתמיהה ומחייבת עיון. ע"פ המשוואה, לבן גרוע מפרעה, שהרי פרעה גזר רק על הזכרים ואילו לבן גזר גם על הנקבות. אך האם ניתן כלל להשוות ביניהם ? הרי פרעה הרשע, בתוכנית הפתרון הסופי לעם ישראל, השמיד מיליוני יהודים, ואילו לבן לא נגע לרעה - ולו באחד מהם. וכי בשביל שחישב לבן לעשות, גרוע הוא מפרעה , שעשה ורצח במו ידיו ?
אכן, פרעה אויב אכזר הוא, אך דוקא בלבן "הלא מסוכן" לכאורה, טמונה סכנה גדולה בהרבה. לבן מנסה בדרך לא דרך, לטשטש את זהותו של יעקב. הוא מצליח לשדל את יעקב להישאר בגלות, כמו שניסה גם לעכב את ביאתה של רבקה לא"י. כעשרים שנה מחזיק הוא את יעקב לצדו. שבע שנים בלאה, שבע שנים ברחל, ועוד שש שנים ב"ביזנס" . הוא אינו נראה כאויב. להיפך הוא מתחזה לגוי הנחמד שרוצה בחברתו של יעקב, אך בזה בדיוק טמונה הסכנה. הוא אינו מורגש כאויב, ואט אט מצליח לטשטש את זהותו של יעקב ולהשאירו בגלות, שהרי אין זה יאה ליעקב להקים בית מבודד. לבן רוצה ליהנות מקרבתו של יעקב, ולעכב את חזרתו לארץ. הוא מנסה לעצור את תהליך בנין הבית הלאומי של יעקב.
זוהי סכנה הגדולה בהרבה מגזרותיו של פרעה. פרעה הוא אויב ברור. עם כל הסכנה ועם כל הנזק שגרם הוא לעם ישראל, ניתן לסמנו כאויב, להלחם בו ואף לנצחו בסופו של דבר. הוא בגדר "רשע מובהק".
לבן לעומת זאת, אינו מנסה חלילה להרוג, ולו יהודי אחד. שם שמים שגור בפיו ואולי אפילו בשטרות הכסף שלו מוטבעת הסיסמא : "in god we trust". אך דוקא בזאת הסכנה. דוקא בגלל שלא ניתן לסמנו כאויב, שם אורבת הסכנה הגדולה ביותר. סכנת ההתבוללות ושחיקת הזהות של הבית הלאומי, עלולה להביא לשואה השקטה האיומה ביותר של עם ישראל ודוקא בגלל שהיא כל כך שקטה, אין יעקב ער דיו להנצל ממנה.
אנו היושבים בציון, עסוקים רבות בבניין וביישוב הארץ, בהתמודדות עם בעיות פנים של התנתקויות ושחיתויות, ובמלחמות כנגד אויבינו מבחוץ. ברם, המערכה הקשה יותר מתרחשת מחוץ לכתלי ארצנו הקטנטונת. זו המלחמה עם "לבן של המאה ה-21". אויב ההתבוללות, מכלה מליונים מעם ישראל, ואנו בשלנו. מה עשינו לטובת הצלת יהדות חו"ל? האם השקענו בכך ולו אחוז אחד מהמאמצים שהשקענו ביישוב הארץ? מדוע איננו יוצאים לככרות להפגנות כנגד ההתבוללות? מדוע אין המלחמה בהתבוללות מופיעה בראש סדרי העדיפויות של מצע מפלגותינו? דומני שהתשובה לכך, היא היא שורש הבעיה שהזכרנו לעיל.
היום, יותר מאי פעם, צריך להדהד בקרבנו הציווי של יעקב ליוסף: "הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אליהם". מליונים מאחינו רועים בשדות זרים, ושומה עלינו להתייצב כמו יוסף ולהכריז: "הנני". עלינו לחיות את השליחות של "את אחי אנוכי מבקש".
וכי תאמר - "מי אנכי כי אלך?", במה יכול אני לשנות את המצב? גם אם אצא לשליחות של שנתיים-שלוש, הרי זו רק טיפה בים הגלות? וכי תטען - "והן בני ישראל לא ישמעו בקולי" - היש סיכוי לשכנע יהודים לעזוב את משכנותיהם המרווחים ועסקיהם המשגשגים עבור החיים המאתגרים בארץ? על זאת באה התשובה - "כי אהיה עמך". אם תאמין בשליחותך, אם תעשה אותה במסירות נפש לשם שמים, יהיה ה בעזרך.
דומני שעלינו לאמץ את מודל השליחות שהתווה אלקנה. בימיו של אלקנה, לא נהג העם לעלות למשכן בשילה על מנת לחוג את שלשת הרגלים. אלקנה אשר כאב את המצב, החליט שחייב לבוא שינוי, וכך עשה: " אלקנה ואשתו בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל, ובאים ולנין ברחובה של עיר. והייתה המדינה מרגשת, והיו שואלין אותן: "להיכן תלכו?" ואומרין: "לבית ה שבשילה, שמשם תצא תורה ומצוות. ואתם, למה לא תבואו עמנו ונלך יחדו" מיד עיניהם משגרות דמעות, אומרים להם: "נלך עמכם." ואומרים להם: "הן." עד לשנה הבאה חמישה בתין, ולשנה אחרת עשרה בתין, עד שהיו כולם עולין. ובדרך שהיה עולה שנה זו, לא היה עולה שנה אחרת, עד שהיו כולם עולים. אמר לו הקב"ה: "אלקנה, אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחינכתם במצוות וזכו רבים על ידך, אני אוציא בן ממך יכריע את ישראל לכף זכות, ויחנך אותם במצוות". הא למדת שבשכר אלקנה, שמואל" (ילקוט שמעוני, שמואל ע"ז).
אלקנה עבר בשליחותו ממקום למקום, מעיר לכפר, ומבית לבית על מנת להפיץ את הרעיון. התוצאות לא היו מיידיות, אך בכל מקום של שליחות עוד חמישה נדלקו ועוד עשרה התעוררו, וכך בתהליך שיטתי ארוך טווח, של קביעת מסלולים שונים ויעדים מתחלפים, הצליח להפיץ את הבשורה בקרב כל העם, ולגרום לכולם לעלות לבית ה שבשילה. כך גם אנו, כח השפעה רב יש לנו. לו רק נפנה את האנרגיות והמוטיבציה החדורה בקרב הצעירים, למשימה הלאומית החשובה ביותר בדורנו, אין כל ספק שנצליח במשימה בדיוק כפי שהצליח ה את דרכו של אלקנה. הבה נשנס מותניים ונתגייס כולנו למשימה חשובה זו של החזרת אחינו האובדים. או אז, נזכה לחזות במהרה בימינו במימוש חזון הנביאים: " והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור
והנדחים מארץ מצרים. והשתחוו לה בהר הקודש ירושלים." (ישעיהו כ"ז)
הרב רונן נויבירט, מנהל מחלקת חו"ל בצוהר, ורב שליח מרכזי של בני עקיבא ארה"ב וקנדה בעבר