בילקעלע על העצים: הניצחון של דוד לייטנר

בלבו של הנער דוד (דוגו) לייטנר, נחקקה הבטחת אמו על הטוב והשפע שצומחים בעצי ארץ ישראל. נישא על גלי הדימיון ונאחז גם בדברים שאמר לו אביו, הוא עלה לארץ המובטחת, הקים משפחה לתפארת ובחר בדרך מקורית ושמנונית לציין את נצחונו על המרצחים הנאצים.

לייטנר, המכונה דוגו, נולד ב-1930 בנירגיהאזה שבהונגריה. בגיל 14, עם פלישת גרמניה הנאצית להונגריה, הוא נשלח עם הוריו, אחיו ושתי אחיותיו לגטו ובהמשך למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. למרות התנאים הבלתי אפשריים, שרד דוגו מספר ניסיונות השמדה מצד הנאצים. הוא ניצל ברגע האחרון מכניסה למשרפה והצליח באורח נס לצלוח את צעדת המוות אליה נשלח ללא בגדים וללא טיפת מים ומזון.

בתום המלחמה חזר דוגו למקום הולדתו, פגש את אחיו שניצל ושמע ממנו כי חוץ משניהם שאר בני המשפחה נרצחו ע"י הגרמנים. בשנת 1949 הוא עלה ארצה ונשלח למושב ניר גלים, שם פגש את אשתו ויחד הם הקימו את משפחתם. ל'כיפה' הוא מספר כי למרות כל מה שעבר הוא לא נתן לעצמו ליפול לעצבות ובמקום להיכנס למרה שחורה, הוא בחר בחיים.

"זו צוואה מאבא שלי", הוא מספר, "כשהיינו בבירקנאו שאלתי אותו: 'מה זה המראות הנוראיים האלה של המשרפות והגופות החרוכות?'. אבא ענה לי: 'דוביד, אתה חייב לעשות הכל כדי לצאת מפה, לעלות לארץ ישראל ולספר לכל העולם מה שהנאצים עשו לעם ישראל'".

מאז שעלה הוא אומר, "אני אוהב לשתף אנשים במיוחד בדברים טובים ומשמחים, בין אם זה בדיחה טובה או סיפור טוב. אני נוסע לא מעט עם הנוער לפולין, אני רוקד ושר איתם וכמובן מספר להם את הסיפור שלי ושל משפחתי". לדבריו, "המוטו שלי הוא שלא נוסעים לפולין כדי להיות עצובים. הנרצחים לא רוצים לראות אותנו עצובים אלא כצברים שמחים ומרוצים מכך שאנחנו משרתים בצה"ל, משרתים את מדינת ישראל ואוהבים אותה. מוטו נוסף שלי הוא ש'עם ישראל חי' וזה מה שאני אומר וצועק בכל הזדמנות, גם בטקסי יום השואה".

|facebook|29986|facebook|

זמן קצר לאחר שהשתחרר ממחנה ההשמדה ועלה לישראל, החל דוגו במסורת חדשה שעבורו סימלה את נצחונו האישי והמשפחתי על אלה שרצו להשמידו. "אני יוצא מצעד המוות מבירקנאו", הוא מתאר את השורש למסורת בה החל, "שם הלכנו שלושה ימים בלי אוכל ובלי בגדים. אמא שלי תמיד סיפרה לנו על ארץ ישראל, על כך שבקרוב נעלה אליה ועל כמה שטוב שם. אחד הדברים שהיא אמרה לנו על הארץ זה שגדלים שם בילקעלע-לחמניות על העצים".

דוגו מספר שזמן רב מצעדת המוות הוא העביר במחשבות על ההבטחות הקולינריות של אמו, "על זה חלמתי בזמן שהלכתי בצעדת המוות. בדמיוני התחננתי לאמא שלי שתתן לי את הלחמניות האלה עכשיו, אך היא ענתה שהיא אינה יכולה לוותר לי ושאני אקבל אותן רק כשאעלה לארץ ישראל".

(צילום: צילום מסך)

מיד עם עלייתו ארצה החל דוגו הצעיר לחפש את אותן בילקעלע על העצים. "כמה שנים לאחר שהשתחררתי ממחנה ההשמדה ועליתי לארץ, נסעתי לירושלים והגעתי לשוק מחנה יהודה. שם שמעתי רשרוש של שמן וראיתי שמכניסים לתוכו מעין כדורים. זה היה כאילו אמא באה ואמרה לי: 'דובד, הבילקעלע שסיפרתי לך עליהן, בישראל זה נקרא פלאפל'. מאז בכל שנה הייתי הולך לבדי לאכול שתי מנות פלאפל. בהמשך לאחר שהתחתנתי הצטרפה אליי אשתי ואז הילדים, הנכדים והנינים. בשנים האחרונות זה נהיה גדול אף יותר כשלפני שנה באו אתי ממושב ניר גלים 250 אנשים לאכול את הפלאפל".

דוגו בן ה-87 שהדליק בשנת 2004 משואה ביום העצמאות, מציין שבאכילה הסמלית יש גם מעין מחווה לאמו שנספתה, "אמא שלי כל כך אהבה את ארץ ישראל ולימדה אותנו רבות עליה, כך שזה הרבה גם לזכרה".

על השאלה מדוע הוא לא מסתפק במנה אחת הוא אומר "הסיבה הראשונה היא שזה פשוט טעים. מעבר לזה פלאפל בגימטריה זה ירושלים, אך לאחר שעושים את החשבון ורואים שזה לא באמת יוצא, אז צריך לאכול עוד מנה פלאפל". את מנת ההומור שלו, תרתי משמע, על מנות המאכל הלאומי הוא מקנח באמירה לכל מי שחושש מאינפלציית הקלוריות, "אני תמיד אומר שמותר לאכול פלאפל כמה שרוצים מכיוון שהפלאפל לא משמין, מי שמשמין זה האדם שאוכל אותו".