משאל כיפה

למי תצביעו בפריימריס של "הבית היהודי"

  • נפתלי בנט
  • יצחק זאגא
  • יונתן ברנסקי

באדיבות המצלם

הרב רונצקי בראיון בלעדי לכיפה: "לא כועס על הקב"ה, כועס על עצמי"

שעות ספורות לפני שנכנס בשבוע שעבר הרב רונצקי לניתוח מסובך וארוך, הוא מדבר על חשבון הנפש, על היומנים שכתב ומסמן נקודות משמעותיות ואת התובנות המרכזיות מהשנה האחרונה: "תהיו אנשים יותר טובים"

משה מאירסדורף
י"ח ניסן תשע"ז, 14/04/2017 14:15

הרגעים שביטאו בצורה הטובה ביותר את אישיותו של הרב אביחי רונצקי (66), היו דווקא אלה שבהם הפסיק את הריאיון כדי לענות לטלפון. בערב החג, שעות ספורות לפני שהתאשפז כדי לעבור ניתוח קריטי בן 8 שעות,  הטלפון בביתו שבאיתמר מצלצל ללא הרף. פעם זה הסמ"פ שלו ממלחמת יום הכיפורים, פעם תלמיד מהמכינה ביתיר, פעם בן למשפחה שכולה שהוא מלווה. הרב רונצקי הצליח לגעת במשך שנים באלפי אנשים, באינספור מעגלים. כעת, כשחייו בסכנה, הם מתקשרים כולם, מסמסים ומחזירים לו גלים של אהבה ודאגה ודורשים בשלומו.

בשתי שיחות הטלפון שקדמו לראיון הזה, הדגיש הרב רונצקי כי הוא לא מעוניין ב'ראיון חג'. בלי פקודת השירות המשותף, ביקש, בלי העימותים של הצבא והציונות הדתית, בלי להתייחס לנושאים הבוערים. הניתוח, המשמעות שלו וסיכויי ההחלמה מגמדים את הוויכוחים הללו. הפעם חשוב לו לדבר על ההשגחה, על אמונה, על הניסיונות, על התפילות ובכלל, להסתכל במבט רחב וגבוה על החברה הישראלית. אלו הדברים שמעסיקים אותי בימים אלה, הוא מסביר. אפילו כשהשיחה נוגעת בפוליטיקה הארצית, בבית היהודי, בנפתלי בנט ובאיילת שקד, הוא מקפיד להידבק לסוגיות הערכיות החשובות לו.

יש פחד? איך הרב מעביר את הימים האחרונים?

"ממש לא פחד. אלו ימים כתיקונם. שגרה רגילה לגמרי לגמרי. כך היה גם לפני הניתוח הקודם. אולי היום בערב או מחר בבוקר ארגיש. אני כותב ולומד, חזרתי עכשיו מהתפילה וישבתי ללמוד בעיון סוגיה במסכת ביצה. אתמול הייתי בחתונה. היום יש אזכרה לבחור מגולני שנהרג ואני מקווה שאצליח להגיע כי זה קרוב לביה"ח. בדיוק כתבתי ביומן ותהיתי למה אני לא מרגיש כלום. גם אני שואל את עצמי, בכל זאת, הניתוח הוא ארוך ומורכב ומסובך ויש בו סיכוני חיים. הרופא המנתח הסביר שעושים פעולות שיכולות לדרדר את המצב. הרופאים החליטו על ניתוח כי הגידול נמצא במקום מאוד בעייתי בכבד, הכימותרפיה לא עזרה על הגרורה בכבד. הוא כבד ואפשר להתחיל למנות את חדשי החיים ".

השקט הנפשי, הוא מעיד על עצמו, נובע גם מתכונות שקיימות בו אבל גם מאמונה בהשגחה:

"יש לי תכונת נפש כזו של קור רוח. נולדתי עם זה. זה טוב ולא טוב. גם באירועים בצבא שהיו מלחיצים נשארתי רגוע. ככה אני בנוי. לא נבלע במהמורות החיים שקיימות לכל אחד. גשר על מים סוערים כמו השיר של 'סיימון וגרפונקיל.  זה גם בעייתי כי זה סוג של התעלמות ממציאות קיימת וצריך להתייחס אליה. אפילו ברמה האמונית. הקב"ה מדבר אלינו דרך האירועים האלה והאמת היא שגם בימי שמחה אני לא 'קופץ באוויר'.

"יכול להיות הסבר נוסף שהוא יותר מתיישב בי מעבר לתכונות הנפש", הוא מוסיף, "אני משתדל לחיות ככה מול ה' וזה אמיתי מבחינתי. אתה יותר קרוב לה' ובמיוחד במצבים כאלה אז יש תחושה של נוחות. זו לא שמחה אבל ככה הוא מדבר איתי. הסרטן השני תוך שנה. הראשון היה בעייתי וזה בעייתי עוד יותר. זה דיבור של ה' וזה ברור. כמו שצרה מאוד גדולה זה יותר ברור שזה דיבור ישיר של ה', אני מקשיב לו, מנסה להבין אותו. ואני חושב שאני מבין אותו, אבל זה כבר דברים אישיים שאני לא יכול לדבר עליהם. זו קבלה, לא אדישות. זה גורם לעיסוק במשך הרבה מאוד שעות ביממה עיסוק במישור הפנימי, לא של פחד".

 

"פוקח את עיני ורואה את רונית לידי. היא סחה בשקט, הכל בסדר הניתוח עבר בשלום. עוצם את עיני לעוד כמה שעות ומתעורר לקראת שבת. החדר חשוך מעט ואני אוחז סידור בידי ומנסה להתחיל לומר בניגון את מילות ה"לכו נרננה..." אך קולי נשנק ופרץ של דמעות ניגר מעיני. משהו נשבר בקרבי...ממשיך לזמר בקול חלוש התפרים מהניתוח עדיין טריים ומכאיבים מאוד בכל תזוזה. לא בכדי הביא עלי הקב"ה את המצב בו אני נמצא אך אין בי כעת פניות נפשית לעסוק בכך. חייב למצוא לזה זמן מפני שזה עיקר הדבר" (מתוך 'יומן מסע' על האשפוז לניתוח לאחר גילוי המחלה בפעם הראשונה)

הרב רונצקי עוסק הרבה בחשבון נפש האישי שלו. מספר פעמים במהלך השיחה הוא מציין שהוא יודע בדיוק מדוע הקב"ה מדבר באמצעות המחלה. אלו, כאמור דברים אישיים, אבל התחושה הברורה שדברים שעשה בעבר משפיעים עליו היום משרה עליו סוג של השלמה וביטחון: "בחשבון נפש שלי הפנימי יש את המקומות שאני שם את האצבע עליהם שזה בגללם וכו'. חז"ל אומרים שאדם יפשפש במעשיו, אני חי מול עצמי ומול האמת. זה דברים מאוד אישיים שאני כותב עליהם הרבה ומדבר עליהם עם אשתי".

"שאלו אותי אם אני כועס על הקב"ה", הוא אומר וניכר בו שהוא מתפלא על עצם השאלה, "ועניתי שאם כבר אז אני כועס על עצמי. אני כועס על עצמי שדברים כאלו שהביאו את השיח של ה' איתי בצורה של מחלה. לכעוס עליו?! מה זה שייך. חז"ל אומרים ש"חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה", רב אומר בגמרא נפקא מינה כמו שאומרים שהחיינו בשמחה וטוב לבב גם את הבשורה הרעה צריך לקבל כך. אין הכוונה לשמחה של צהלת הפנים וריקוד אלא תחושה פנימית של ביטחון. שיש השגחה. השגחה בכל צעד ושעל זה לא אומר שיהיה טוב. מי שחושב כך הוא פתי. השגחה זה אומר שמה שקורה איתך זה לא מקרי. אדם שמנותק מעולם האמונה קשה להבין איך הוא חי במציאות שלנו. אם מקרי החיים שבאו אליו באו ב'מקרה'  ואם היית עושה אחרת זה היה אחרת, זה פשוט איום, איום ונורא.

כשאתה חי מול ה' כמה שאפשר אתה יודע שכל דבר שנקלע בדרכך, אלא אם כן גרמת לזה במו ידיך, אבל כשאין משהו שאתה עשית בפועל במישור הבריאותי וכו', זה ברור שזה נובע מעניינים שקשורים למוסר במהלך חייך. ועכשיו הוא מדבר אליך ומעורר אותך שיכול להיות גם באופן של מיתה והגיע זמנך להסתלק מן העולם. כאן יש סוג של שמחה במובן של ביטחון".

כדי לנסות ולהעביר את הניגוד בין הכאבים והייסורים לבטחון בה' הוא מצטט את משפט מתוך הפיוט 'העוקד והנעקד' שהספרדים אומרים לפני התקיעות בראש השנה ומתארות את עקידת יצחק:

"הפייטן, כשהוא מתאר את המצב  הנפשי של אברהם אבינו בדרך לעקידה הוא אומר 'עין במר בוכה ולב שמח'. אברהם אבינו הולך וממרר בבכי. ה' דיבר איתו והוא ממרר בבכי בגלל הבן שהוא הולך לעקוד. אבל בעניין הפנימי הוא שמח,  זה נשמע סותר אבל זה שמחה במובן של משהו פנימי כזה. נשמה שנתת בי טהורה היא. שאין מגע לדברים החיצוניים".

"אבל אברהם אבינו בכה", הוא מוסיף, "אני אפילו לא בוכה. אם אני בוכה זה בכי של כעס על חיי".

 

"יושב וכותב באחד מחדרי הבית שלנו שמשמש בית מדרש, מקום שבו אפשר להתכנס ולייחד את הלב והמחשבות לאמת הישראלית האהובה שלנו. נכון לעשות את זה בכל מקום שבעולם, ובפרט כאן בהודו שהיא מליאה דתות שונות ומשונות שבחלקן הן עבודה זרה של ממש..." (מתוך יומן מסע, הודו)

העובדה שחייו בסכנה ממש גם בניתוח עצמו וגם לאחריו, לא גורמת לו לערוך שיחות פרידה או משהו מן הסוג הזה אבל התחושה שחייבים להספיק עוד, לעשות ולהגיד, בהחלט מביאה אותו בעיקר לכתוב. בשנה האחרונה פרסם הרב רונצקי שלוש חוברות שבהם ליקוטים והארות מתוך יומנים שכתב מגיל 17 ועד לימי האשפוז כשהתגלה אצלו הגידול הראשון. היומן הראשון 'מסע תשובה', יומן שני על החוויות בשביל ישראל ובהודו, והיומן השלישי שמופץ בימים אלו על תקופת האשפוז הראשונה.

"תמיד כתבתי. זה לא עניין של סיכום. אני מרגיש דחף לכתוב כדי להספיק להעביר דברים שאתה חווה או שאתה חושב. אני חושב שזה משמעותי בשביל הציבור שיקרא אותם. על משמעות החיים, מה יותר ומה פחות חשוב".

היומנים האלו, בעיקר אלו שנכתבו עוד לפני חזרתו בתשובה, שיקפו לו בשנה האחרונה שבעצם תמיד חיפש משמעות עמוקה יותר:

"זה השיח שלי עם הקב"ה. חשבתי שחזרתי בתשובה בגיל 26 אבל מסתבר שחזרתי בתשובה הרבה קודם. בצבא כתבתי בפנקסים. מתוך תחושות נפש חזקות כאלה, שהביטוי שלהן הוא בכתיבה. תוך כדי תרגילים בשייטת, כצוער בקורס קצינים. עברו הרבה מאוד שנים ולא זכרתי את התחושות שהיו לי בגיל 17 ובצבא, אז רובם נכתבו. גם כמ"פ תוך כדי תרגילים. כתבתי ממש דברים של תשובה עוד לפני שידעתי כלום והבנתי כלום.  ביומן אני מספר שלפני שפרסמתי את הדברים, דברתי עם חברים שלי מהתקופה ההיא, אם הפתיעה אותם העובדה שהגעתי למה שאני היום  מאז היותי חילוני גמור, 'מטורזן'..מה שנקרא. ענה לי חבר קרוב, מודי בן ש"ך, איש עסקים בינלאומי, 'ממש לא. תמיד חיפשת פשר, משמעות והסברים לכל דבר, היה לי ברור שתוכל להגיע לחוכמת המזרח כמו ליהדות' ".

לא מצליח להתפלל על עצמי

"הכתיבה באמת נובעת מתוך תחושה שייתכן ש'מי בקיצו ומי לא בקיצו' ייתכן שהקץ קרוב. הסרטן הנוכחי, וגם אם נתגבר עליו בעזרת ה', אחוז ההסתברות שזה ימשיך למקומות אחרים זה 75% גם אם נעבור את הניתוח. בברכת 'רופא חולים' אני לא מזכיר את עצמי גם היום. לא יודע למה. לא מרגיש נוח לבקש על עצמי. אני מבקש על חברים שהם חולים: יהודה הישראלי, הרב קרוב, אני לא יודע למה אני לא מבקש על עצמי. מה שמונח בתוכי,  זה שאני מייחל לכך שאני אבריא ואחלים מהמחלה הנוכחית, ואוכל לממש את המהלך שהתחלנו עוד תוך כדי  הסרטן הראשון, לגור בערבה ולהקים שם ישיבה. ויש כבר קבוצה להתחיל באלול הקרוב שנה א'.  עכשיו הכל נעצר. אמרתי לבחורים שנחכה עד אחרי פסח כדי לראות מה קורה".

 

בטקס זכרון בהר הרצל בשנת 2007(צילום: Nati Shohat/Flash90) 

 

הכתיבה כאמור, היא חלק מהשיח של הרב רונצקי עם הקב"ה, אבל היא משמשת אותו גם לשמירה על קשר הדוק עם משפחות שכולות רבות: "אני כותב הרבה למשפחות שכולות באופן תדיר. אני בקשר עם 152 משפחות שכולות, יש לי רשימות עם טלפונים וכתובות, אני משוחח איתן ומבקר אותן. רובן ממלחמת לבנון השניה, וגם אלו שנהרגו בתקופה שהייתי רבצ"ר. היה לי קשר קרוב, ערב בשבוע הייתי נוסע למשפחה והייתי יושב איתן שעות ארוכות 4, 5  ו-6 שעות.  ומאז נשמר הקשר. חוץ מהאזכרות אני שולח גם מאמרים, שירים וכן הלאה".

"מעל 90% מהמשפחות הן חילונית. בכוונה הלכתי לכאלו" הוא מספר ומסביר: "למשפחות דתיות יש קהילה ואמונה. משפחות חילוניות הן משהו אחר לגמרי. זה שיח חברי. אני לא אומר להם 'ה' יעזור' או מדבר בשפה 'דתית'. אני חבר שלהם. אני מקשיב להם. הייתי מגיע  אליהם עד השעות הקטנות של הלילה. הייתי בעיקר מקשיב. כי בסופו של דבר, מה תגיד להם? אין מה להגיד".

סיפור שמופיע ביומן 'מסע תשובה' מלמד אולי על האישיות שממנה למד הרב רונצקי לא לדבר ב'שפה דתית' ופשוט להקשיב. בזמן שלמד במכון מאיר נכנס הרב רונצקי אל פגישתו הראשונה עם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. הוא מספר כיצד רגע לפני שנכנס הניח מישהו כיפה על רעמת התלתלים שלו. הרצי"ה, כך נכתב ביומן, שאל את הרב רונצקי האם תמיד הוא חובש כיפה וכשענה בשלילה תמה הרצי"ה מדוע כעת יש לו כיפה. וכך מתואר המשך המפגש ביומן:

 "הרב שאלני לתוכניותי לאחר השירות הצבאי והקשיב קשב רב לדברי...שמתי לב שלכל אורך המפגש לא נאמר לי ולו משפט אחד בדבר ערך האמונה, לימוד התורה וכו'. הרב פשוט הקשיב לי והתעניין בי. עבורי זה היה אירוע מכונן שבו למדתי כיצד להתנהג עם האנשים בכלל ועם בעלי תשובה בפרט. בדרך כלל יש נטייה שנובעת ממניע חיובי "להתנפל" על אלו שמתעניינים ביהדות ולהרוות אותם בטל של תורה. המפגש השקט שמתעניין בך, והכל ברוגע וחיוך שופע הוא לדעתי הסגנון הנכון שראוי לאמצו".

 

"בשעות הצהריים הגיעו אלינו זוג חמוד בסוף שנות השלושים לחייהם שמתגוררים בלב ת"א ועוסקים בתיאטרון ובקולנוע יחד עם שני ילדיהם הקטנים. האב, גיל, סיפר שהוא בעלים של סוכנות שחקנים. כשביקשתי שירחיב מעט מפני שאינני מכיר את התחום סיפר על שחקן מוכר מאוד שהם עובדים איתו –אדיר מילר שמו. כשראה שאינני מזהה את השם, התפלא – באמת אינכם מכירים את אדיר מילר?   

יחד עם השפה התל אביבית שכנראה לא מתחברת לגמרי עם זאת של איתמר, ביקש גיל להניח תפילין ומתברר שהוא אף הביא עימו מזוזה כדי לקבוע בפונדק שבו הם מתארחים.....חשבתי לעצמי שספק אם המפגשים הללו היו מתקיימים בארץ – אני ומשפחתי מאיתמר וגיל וענבר מלב ת"א. מעניין שדווקא כאן זה קורה, בנעימות וחביבות כזו. תובנה שנולדת מכך היא לראות כיצד בארץ עושים זאת, נפגשים ומתחברים אלו עם אלו, ממש כפי שקורה כאן". (מתוך יומן מסע, הודו)

 

קשה לשים את האצבע מתי זה בדיוק התחיל אבל הרב רונצקי, לפחות בעשור האחרון, מדבר בעיקר החוצה מהמגזר. את שנות חייו מאז שחזר בתשובה השקיע בלימוד תורה, הקמת היישוב איתמר והישיבה הגבוהה שעמד בראשה,  אך מאז שמונה לרבצ"ר לפחות, ניכר בכל מהלך שהוא עושה שהוא מחפש את הדיאלוג עם הציבור הרחוק מתורה. כך בשביל ישראל, כך בכפר הסטודנטים שבו גר שנה עם רעייתו, כך בהודו וכך גם במשימה הבאה אליה הוא מכוון כשיבריא בעז"ה:

"המטרה היא להקים ישיבה במקום שיש בו המון ציונות והתיישבות חלוצית אבל אין משהו של תורה מים-המלח ועד אילת. אפילו פירור לא.יש כבר קבוצה להתחיל באלול הקרוב שנה א'.  עכשיו הכל נעצר. אמרתי לבחורים שנחכה עד אחרי פסח כדי לראות מה קורה.

זו המטרה: להיות עם ציבור לא דתי. בעצם המציאות שלך במקומות הללו, מוקרן משהו. גם כשהיינו בהודו או בכפר סטודנטים. בהודו לא קראנו לזה הבית היהודי בכלל. סתם בית. אנשים שכל חייהם בתוך התרמיל היו מגיעים אלינו. בכלל, לא העברתי שיעורים ורק כשהתחננו אז למדנו משהו אבל בעיקר זה היה הקשבה ושיח. ביחידים קבוצות מעגלים. כך היה גם בכפר סטודנטים. לא רק שקיבלו אותנו למרות שלא היינו בגיל שלהם, בגלל שהכירו אותי הבינו  שעצם העובדה שאהיה שם, תהיה לזה, אני לא אוהב את המילה השפעה, בוא נגיד תוצאות מסוימות. באו אלינו לשבתות, בלילות, שיח משמעותי גבוה שעוסק בדברים שקשורים לנפש, לעם לעולם".

 

הציונות הדתית עסוקה שנים רבות בשאלה היכן היא המשימה העיקרית של הדור. נראה שאתה הכרעת.

"בעיני זה הדבר. ה'משימה'.  כל אחד צריך להיות מתאים לפי מה שהוא לתכונות שלו אבל מה שמדבר אלי יותר, כי ככה אני בנוי גם, זה ליצור קשר אישי עם החברה הישראלית. זה שאתה גר שם, שאתה נמצא איתם. גם בצבא ההימצאות הרצופה עם אנשים שאינם דתיים זה קיומי. חלק גדול מהעם שלנו לא מכיר דברים בסיסיים, כמו שאני לא הכרתי בעברי, ששייכים לעולם היהדות זה משהו שלא יכול להחזיק מים. זו מדינה שלא יכולה להתקיים. זה הליבה של הכל.

כשאני חזרתי בתשובה, העם עוד היה הרבה יותר קרוב לצד הלאומי שהוא נובע בעצם שהקשר של האדם לקב"ה עבר לבנים, לנכדים ובהמשך הדרך זה נעלם. המטרה היא לא לקרב ליהדות או לעניינים הלאומיים. עצם החברות החיבור, רקמה אנושית אחת חיה, להיות יותר טוב, להיות לעזר. כשחיים ביחד נוצר חיבור כמו בצבא. אם אפשר היה להעתיק את המודל של הצבא לחיים האזרחים זה היה מצעיד את העם שלנו הרבה קדימה. זו משימת הדור שלנו".

בחלק מאוחר יותר של הראיון הוא מדבר על היכולת לאזור אומץ ולעזוב את אזור הנוחות לטובת התמודדויות לא פשוטות:  "רבי נחמן מברסלב אמר את המשפט המפורסם 'כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל' לכל אדם יש את הנתיב המדויק שלו על פי תורה ומצוות,  וצריך לדקדק וצריך להיות זהיר מאוד אבל לא לפחד. לפעמים הזהירות יכולה להביא אותך לקפוא על השמרים לתפוס פינה כדי לא ליפול. אל תפחד לצעוד לעשות. ואם נפלת? שבע יפול צדיק וקם. כשהיינו בכפר סטודנטים מקום לא דתי, בנים בנות, לא לפחד, לעשות על פי תורה אבל לא לפחד".

 

עברת כאמור, המון תחנות בחייך. יש איזה מקום או תחנה שעיצבו והשפיעו עליך יותר?

בעיני לימוד התורה הוא הגורם המעצב העיקרי. כשחזרתי בתשובה במרכז הרב, באלון מורה ובמבשרת, הלימוד הזה במשך תקופה כל כך ארוכה. באמת יומם ולילה. ב'עטרת כהנים' הייתי בא פעם בשבוע הביתה. חייתי סביב היממה את לימוד התורה, בעיון. זה היה הכי משמעותי. אחר כך אני חושב שכל דבר ודבר, הכל היה התעסקות עם אנשים: השנה בכפר סטודנטים והתקופה בהודו וגם תקופת הרבנות בצבא, המפגש עם האנשים והחיילים בשטח. חוץ מלימוד התורה כל מה שהיה כרוך בעולם המעשה היישוב, הפוליטיקה והקשר לבית היהודי, מנהלת הזהות היהודית שפורחת הם חשובים וקיימים בי אבל במדרג הם פחות מהמקומות שהייתי בחיים עם אנשים.  קשר עם אנשים זה הדבר שהוא הכי אני".

 

(צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

 

היית יכול להיות ח"כ טוב?

"אני לא יודע. המטרה הייתה להיכנס לכנסת כדי לחזק את מה שדיברנו קודם, להרחיב בעשרות ומאות מונים את כל הנושא של תודעה יהודית. נפתלי ואילת היו חלוקים בעניין אם כדאי לי להיכנס כח"כ. אני חשבתי שישעמם לי שם. אנחנו בקשר מאוד טוב אנחנו מדברים בינינו והם בכל אשפוז הכי קטן באים לבקר. במישור הפוליטי המפלגה צריכה שיהיו בה עוד אנשים כמו אילת שקד. כשהקמנו את 'הישראלים' זו הייתה המטרה: מפלגה לא סקטוריאלית שפונה לציבור הרחב ובנויה מדתיים ושאינם דתיים. אולי שליש לא דתיים ושני שליש דתיים".

יש מישהו, חילוני שאתה מזהה כפוטנציאל?

"מקווה שזה יצליח ודיברתי איתו על זה מספר פעמים, דורון אלמוג, בן כיתה שלי מהפנימייה הצבאית. הוא מתלבט איפה הוא יוכל להועיל יותר אבל הוא קרוב בגדול, והוא מאוד מעריך את הבית היהודי. אדם כזה יכול להיות שר רווחה לדוגמא. אנשים שהם לאומיים ומחוברים למסורת. עם יכולות מעשיות מוכחות שעשו כבר כמה דברים בחיים שלהם. הבית היהודי צריכה להיות לא סקטוריאלית שצריכה לפרק ממשלה בגלל עמונה, עם כל החשיבות להתיישבות יש דברים נוספים שהם לא פחות חשובים. עוסקים במישור שקשורים לכלל עם ישראל ולא רק למגזר כמו המפלגות החרדיות. היא הייתה כזו והיא קיבלה 3 מנדטים. רוצים להיות מפלגה שמובילה מדינה".

הבית היהודי יכולה להיות מפלגת שלטון?

"בוודאי. בתנאי שהמפלגה תהיה הרבה יותר פתוחה ולא רק אילת שקד. תראה כמה היא מצליחה".

האופי הדתי לאומי יישמר?

"כן. לכן אמרתי שצריך להיות איזה מינון כדוגמת שליש שאינם דתיים ושליש דתים, ודאי שהתורה זה הדבר העיקרי.  זה צריך להיות גם בחקיקה ובכל היחס צריך להיות מבט של תורה עם קשר לרבנים וזה לא בא בסתירה".

 

שאלתי, מה מצאתם בבדיקה? ענו לי: גידול. "איזה גידול?" שאלתי. "נשלח לביופסיה ונראה, זה לוקח זמן". "כמה זמן נצרך לכך", שאלתי. "כשבועיים". "אך אני תורם כליה קודם לכן", אמרתי. הבנתי שמשהו לא מסתדר כאן ואמרתי לפרופסור: 'ראה נא, הייתי תא"ל בצבא, אמור נא לי בבירור מה מצאתם'. הוא השיב לי ביבושת לשון: "גידול ממאיר, סרטני". (מתוך 'יומן מסע' על האשפוז לניתוח לאחר גילוי המחלה בפעם הראשונה)

במילים אלו מתאר הרב רונצקי את הרגע שבו הבין שהמטרה שלשמה נלחם במשך תקופה ארוכה, והתגבר על סירוב הרופאים לאשר לו לתרום כליה, כבר לא תתגשם. בבדיקה שגרתית שנערכה שבוע וחצי לאחר שכבר נקבע התאריך לניתוח ההשתלה התגלה בגופו הגידול שהכניס אותו מיד לסבב של טיפולים וניתוחים. עוד לפני גילוי המחלה, הרב רונצקי מספר כי מי שהיה אמור לקבל את הכליה הוא ערבי:

" שבועיים לפני ההשתלה אמרו לי שיש אדם  ערבי שסובל מאוד, במצב מאוד קשה, ואף אחד לא רוצה לתרום לו כי רובם ככולם הם אנשים דתיים שמבקשים לתרום ליהודים. בדקתי שהוא ממשפחה הגונה והסכמתי. חלק מהעניין היה שאשתו תתרום ליהודי במקביל".

"חשבתי שיש בזה קידוש שם שמיים" הוא מסביר את ההחלטה, "אומנם, יש עניין של 'עניי עירך קודמים' אבל אני הרגשתי שיש בזה קידוש שם שמיים. שאני רב, שגר באיתמר, עם כל הדימויים ש'אוכלים ערבים לארוחת בוקר' שיש בזה עניין שאני תורם לאדם שאינו יהודי. בציבור הישראלי הכללי זה זוקף גבות לחיוב. תוסיף לזה את העובדה שאשתו תורמת ליהודי שגם אותו יצא לי לפגוש".

לקראת סוף השיחה אני שואל את הרב, אם יש איזשהו מסר אחד שמזקק את כל מה שהוא רוצה להשאיר ולהגיד לעולם. כמעט ללא היסוס, באופן שניכר שהוא חשב על זה עוד לפני השאלה, הוא עונה:

"יש תחושה מאוד חזקה שאני רוצה לצעוק אותה ולומר אותה מעל כל בימה: להיות אנשים יותר טובים.  אם היו לי 2-3 דקות לפני שאני עוצם את עיניי והיו אומרים לי תגיד משהו, אז זה בעיני הכי חשוב. בלי פסוקים.  איך מחייכים, איך אומרים שלום, אני לא מדבר על תרומת כליה שיש עוד מאות סובלים, אלא על הרבה הרבה יותר פשוט. נכנסת למעלית אז תחייך לאנשים, להגיד בוקר טוב,  תאיר פנים, תעזור. החברה הישראלית תיראה אחרת לגמרי אם זה יהיה חלק מהחיים. ולא רק בן יהודים ליהודים. ראיתי איזה לוגו 'יהודי אוהב יהודי', זה לא יהודי משפט כזה. 'היות טוב לכל' בפרקטיקה של השיח הישראלי. דברי חכמים בנחת נשמעים, וכשהם בנחת הם נשמעים".

לחצו על הלייק ותקבלו את כל הסיפורים לפייסבוק שלכם
תגובות
כתוב תגובה



תמונה
1. נו באמת....
ב 4/15/2017 8:37:00 AM
לא כועס על הקב"ה?

אם יבריא_____זה בעזרת השם
ואם לא____ נסתרות דרכי האל

וזה WIN WIN Situation. הם לעולם לא יפסידו לכל מצב יש להם תשובה מתחכמת

שיהיה בריא
תמונה
2. ללא נושא
4/15/2017 11:30:00 PM
רפואה שלמה והחלמה מהירה לרב אביחי ניסן בן חיה.
טהור לב ואוהב ישראל.
תמונה
3. K-1, נכון. הקב"ה מנהיג את העולם לטוב ולמוטב
רוני 4/16/2017 2:11:00 PM
"יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי ה´ עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה" (ישעיהו מ"ה ז´)
תמונה
4. מרתק ומחזק. מתפללים לרפואת הרב. (ל"ת)
מיכל 4/18/2017 10:51:00 AM
תמונה
5. ל-1 אין כאן סתירה
4/18/2017 8:26:00 PM
בכל מצב הכל מה´. אם זה דבר טוב אנו שמחים. אם לא- עצובים.
למה זה קרה? זו שאלה אחרת (ובעיני ממש לא רלוונטית, השאלה האמיתית היא איך מתמודדים עם מפגש עם מוות, ואין כאן מקום להרחיב). ועליה התשובה היא נסתרות דרכי ה´. גם כשזה טוב!
תמונה
6. רפואה שלימה במהרה
נאוה 4/20/2017 7:59:00 PM
בבכינ"ס שלנו מברכים את הרב כל שבת.

כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד