ישראל הראל: הנהגת ההתיישבות התברגנה. הרבנים חוששים

דומה שמאז ההתנתקות ב-2005 והפינוי האלים בעמונה בשנת 2006, לא היה מאבק התיישבותי כה גדול, מסוקר תקשורתית ומלא יצרים, כמו בסיפור עמונה האחרון. התנהלותה של הנהגת היישוב בפרשה, עוררה מחלוקות פנימיות רבות ושאלות מהותיות, על הדרך בה צריכים קברניטי ההתיישבות לנווט את ספינת יהודה ושומרון ועל תהליך החלפת המשמרות בהנהגת השטח של יש"ע. ומעניין לציין שחילופי הדורות לא תמיד קשורים לגילם של מי שמובילים את המאבקים בעבר ובהווה. נראה שהוא נובע יותר מתוך תפיסת העולם וממנה יוצאת האסטרטגיה ההתישבותית שניתן לכנות אותה בכינויים "עוד דונם ועוד עז" ומאידך "מאבק תודעתי".

הרבה דברים השתנו בשטח מאז התחילה ההתישבות ביהודה ושומרון: מספר התושבים גדל באחוזים ניכרים, בין חברי הממשלה, הכנסת והקבינט יושבים נציגים נאמנים ואידיאולוגיים, מפת התקשורת השתנתה בצורה ניכרת, כבר אין הנהגה רבנית אחת שעל פיה יישק דבר.

האם ואיך כל אלו ישפיעו על האסטרטגיה ואפילו על הטקטיקה של ביסוס ההתישבות?

ב-25 לדצמבר 2014 פסק בג"ץ כי על המדינה להרוס בתוך שנתיים את היישוב עמונה בטענה שכולו או לפחות רובו נבנה שלא כחוק. בעקבות ההסכם הקואליציוני בין הבית היהודי לליכוד, הוחלט ב-2015 על קידום מתווה להסדרת מבנים ושכונות ביישובים יהודיים ביהודה ושומרון אשר הוקמו תוך מעורבות ממשלתית. עמונה, כך קיוו התושבים, תיכלל בתוך החוק וכך ינצל הישוב מפינוי והרס.

לכל אורך הדרך סירבה הנהגת עמונה כמעט לכל ההצעות שהניחו לפתחה בטענה שהבעיה לא תפתר מהשורש ופעם אחר פעם דרשו שחוק ההסדרה יקודם. משגילו כי יישובם נותר מחוץ לחוק המוצע, הם התנגדו לחלופות שהוצעו להם ואף היו מוכנים בשל כך להסתכן בפינוי. לבסוף הם קיבלו ברוב קולות את ההצעה שגובשה ברגע האחרון במסדרונות הממשלה, אך התנהלותם העיקשת זיכתה אותם בקרב ההנהגה הותיקה יותר, בתמיכה מצד אחד וחצי ביקורת מן הצד השני.

(צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

אחד המתנגדים החריפים למטה המאבק והעומדים בראשו, הוא פנחס ולרשטיין שכיהן קרוב לשלושה עשורים כראש מועצת בנימין ונחשב עד היום לאחד ממנהיגי ההתיישבות. על הפערים בתפיסות העולם הוא אומר ל'כיפה' כי "זה מסובך ומורכב. יש גבול לקרדיט שיכול להינתן להנהגה האזרחית, גוש אמונים או מועצת יש"ע". לטענתו מי שבאמת נתן את הטון בתחילת הדרך זו ההנהגה הרוחנית, "כשבני קצובר נשאל על רוג'יב (אחד השטחים עליהם ניסו להקים את אלון מורה, מ.ו.) אז התשובה שלו היתה מאוד אמיתית וכנה. 'ברגע שהרב צבי יהודה אמר לנו לעזוב את רוג'יב אז עזבנו את רוג'יב'. לאורך כל התקופה עד סוף חייו של ר' אברום שפירא והרב מרדכי אליהו, תמיד היו את כל הזרמים אך אף אחד לא העיז לצאת כנגד ההנהגה התורנית".

ולרשטיין מציין כדוגמא להמחשת טענתו את תקופת ההתנתקות ב-2005: "בכפר מימון למשל, מברוך מרזל ועד שי פירון, נשמעו למועצת יש"ע? ברגע שהרב אברום שפירא אמר שאין נינג'ות ואין שמנים על הכביש אז לא היו נינג'ות ושמנים על הכביש". מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר סובר ש-"גם אם היו מחלוקות על המינון והעוצמות ביחס למהי ריבונות ישראל, בסופו של דבר היה איזשהו מכלול. לא תמיד זה היה חד חד ערכי, למשל בזמנו קראו בשמו של ר' אברום שפירא לסרב פקודה ואנחנו התנגדנו לכך".

בנוגע למאבק על עמונה יש לוולרשטיין טענות קשות, אך לפחות לעת עתה הוא מעדיף לשמור אותן בבטן, "עד שנושא עמונה לא יפתר אני לא מוכן לפתוח את הנושא לדיון, למרות שיש לי ביקורת אישית מאוד קשה על פרסונות, לא על תפיסת עולם".

על צורת המאבק שהוא וחבריו הנחילו ברבות השנים, קרי מלחמה ותחבולות על כל דונם, הוא מביא כדוגמא את ההחלטה לעלות לעמונה בשנות ה-90, "צריך לזכור שלולא הצעירים הראשונים שעלו לעמונה ולגבעות נוספות לקראת הסכם אוסלו, כדי שנשקים פלסטינים לא יגיעו לאזורים האלה, אני חושב שהצלחנו במאבק הזה גם במחיר הנורא שאנחנו משלמים היום כדוגמת פסיקות בג"ץ".

ולרשטיין סובר שלא בטוח שכיום יש צורך בהנהגה אזרחית דומיננטית להתיישבות: "הרכב הממשלה גרם לכך שההנהגה הפוליטית תפסה הפעם פיקוד הרבה יותר משמעותי כי יש לה את היכולות, בטח בהשוואה לממשלות אחרות". לאיש ההתיישבות הותיק יש גם ביקורת על הדור החדש שמנסה להיכנס לעמדות ההשפעה וההנהגה, "בכל הניהול השוטף והעשיה היומיומית אני חושב שלנעליים שלנו יכולים להיכנס גם 800 אנשים. אבל אני מתקשה לראות חוץ מהשמצות מישהו שמתקרב למה ש'אמנה' והעומד בראשה עשתה ועושה גם ברגעים אלה למען ההתיישבות בכלל ועמונה בפרט"

כאן הוא פונה בביקורת מרומזת למנהיגי המאבק למען עמונה ואומר כי " זו גסות רוח וחוסר אחריות של חלק מהאנשים. ניתן היה לראות איזה זרם בחר להתנהג כך במאבק בעמונה ואני לא מעוניין לפרט יותר עד שהסיפור יסגר. למרות שראינו איפה היה הרב דרוקמן ורבני הקו".

את מידת הצדק בתפיסת עולמו הוא תולה ברבנים הגדולים שליוו את ההתיישבות לאורך השנים, "כשעומדים מאחוריך רבנים כמו הרב מרדכי אליהו זצ"ל והרב אברהם שפירא זצ"ל ובטח דמות כמו הרב צבי יהודה, קל יותר לקבל החלטות". ולרשטיין מפרש את החלטתו של הרב צבי יהודה להורות על פינוי מרצון בתקופת גרעין אלון מורה כמשנה סדורה, "צריכים גם להבין שההחלטה בתקופת רוג'יב של הרב צבי יהודה, היתה הנחיה לעתיד איך להתנהג במהלכים, זו לא רק הנחיה חד פעמית. עובדה שההחלטה שם והגרעין באלון מורה גרם לכך שיהיו לאחר מכן הרבה אלוני מורה. זו לא היתה הוראת שעה אלא הוראה להתנהגות כללית במאבקים".

(צילום: אלדר בירם)

מי שחולק על ולרשטיין בסוגיות רבות כולל אופי המאבק בעמונה, הוא בני קצובר לשעבר ראש מועצת שומרון ומראשי גוש אמונים בתחילת ההתיישבות ביו"ש."אני חושב שעמונה ניהלו את המערכה יוצא מן הכלל והם ראויים להערכה ולהערצה", הוא אומר ומוסיף כי התושבים "התנהגו כמתיישבים ומנהיגים, הוכיחו מסירות נחישות והקרבה, הרבה מעבר ממה שמצאנו במחוזותינו בשנים האחרונות". מה שהרשים את קצובר במיוחד זו העובדה ש-"הם היו מוכנים בצורה הכי ברורה להיזרק לרחוב אם צריך למען העיקרון ומתוך נכונות להמשיך את המערכה. הם לא היו מוכנים לוותר על עקרונות חשובים".

יו"ר ועד מתיישבי השומרון טוען שאין בכלל מה להשוות בין המאבק בעמונה לבין תקופת ההתנתקות. לטענתו מנהיגי המאבק בגוש קטיף "לא שיקפו עמידה עקרונית ערכית של הצבת קו אדום שבלעדיו אנחנו מוכנים לשלם מחיר גבוה, הן בתנאי חיים, הן במכות והן בעתיד לוט בערפל תוך הפגנת אמונה יהודית. עמונה לעומת זאת, הרבה יותר מזכירה את סוג המערכה לפריצת הדרך לשומרון בזמנו מאשר לצערי לפרקים אחרים כולל ההתנתקות".

אתה חושב שלו היו מנהלים את המאבק בהתנתקות כמו שניהלו אותו בעמונה, הפינוי יכול היה להימנע?

"אני לא יכול להיות בטוח אבל זו אפשרות בסבירות די גבוהה ובוודאי זה היה מוריד מהפרק סיבוב נוסף של התנתקות נוספת כמו שאולמרט רצה להמשיך לעשות. עמונה ב 2006 היה המבחן הראשון כי הוא קיבל תיאבון מההתנהלות בהתנתקות".

בנוגע למנהיגי ההתיישבות החדשים אומר קצובר כי הוא "לא מכיר מספיק אישית לעומק את המנהיגות של עמונה אבל הרוח של עמונה צריכה ויכולה להיות הרוח המנהיגה. מעין רוח גוש אמונים. זאת הקרנת עוצמה וזה מה שצריך לאפיין את אנשינו במאבקים מסוג זה. הרוח הגדולה הזאת איפשרה למנהיגות הפוליטית לסף הישגים גדולים משהגענו בעבר, אני אומר את זה בזהירות כי ההישגים עדיין לא התממשו אבל הגענו לסף הישגים שהמנהיגות הפוליטית בעצמה לא האמינה שהם אפשריים".

בניגוד לדעתו של ולרשטיין, קצובר רואה חשיבות עליונה בהנהגת שטח חזקה גם בזמן שבממשלה יושבים תומכים נלהבים של ההתיישבות, "ללא רוח איתנה מלמטה שלא לוקחת בחשבון כל מיני חישובים פוליטים שמורידים את עוצמת הרוח מטבעם. ללא רוח שנושבת מלמטה, נוסח הרוח של תושבי עמונה, לא ניתן יהיה להשיג הישגים מרחיקי לכת".

קצובר מאשים את ההנהגה הותיקה הנוכחית על כך שהיא "מנתבת את ההתנהלות השוטפת לפרגמטיזם מצוי של חיזוק האחיזה בשטח, שאני מעריך אותו ולא מזלזל בו, אבל גם הוא הראה שללא חזון גם האחיזה בשטח נפגמת כפי שאנו רואים בהקפאה הארוכה בבניה ביהודה ושומרון".

(צילום: דוברות)

בעשורים האחרונים צמחה ההתיישבות ביהודה ושומרון בקצב מסחרר כשכיום בשטחה של מועצת יש"ע גרים מאות אלפי תושבים. על רקע העובדה הזאת חושב סמנכ"ל מועצת יש"ע ואחד מבני הדור החדש של של הנהגת ההתיישבות יגאל דילמוני, כי אין כל כך משמעות להנהגה ריכוזית זו או אחרת, "אף אחד לא נכנס בנעליים של אף אחד. יש כאן תהליך התפתחות טבעי של אזור ושל מנהיגים מקומיים וארציים. לא צריך להיבהל מתהליכים שקורים".

לדבריו, "לפני 20 שנה גרו ביו"ש 150 אלף איש היום גרים 430 אלף. כשבני קצובר היה ראש מועצה גרו באזור פחות מ 100 אלף איש. ההנהגה היתה יותר ברורה ההתיישבות היתה יותר אחידה". לשיטתו של דילמוני ציבור המתיישבים היום הרבה יותר מגוון "היום יש כמות גדולה כל כך של אנשים, שליש חרדים ושליש חילונים האזור הפך להיות הרבה יותר גדול ועם מגוון של דעות וזה דבר בריא. האסטרטגיה שלנו זה להתרחב ולגדול ולא בהכרח להצמיח מנהיגים מקומיים. המטרה היא לבנות עוד בתים ועוד ישובים ולהגיע לחצי מיליון ואפילו מיליון תושבים ולהפוך את ההתיישבות לבלתי הפיכה".

דילמוני משלים עם העובדה שלא בכל דבר נסמכים על המועצה, "השינויים פה הם נורמטיביים ומעידים על בריאות כי אם בעבר הכל עבר דרך מועצת יש"ע, כי חיו מעט אנשים היום לא הכל עובר דרכנו וזה בסדר גמור". סמנכ"ל המועצה מסביר שהתפקיד של מועצת יש"ע "הוא להוביל ולהוליך את ההתיישבות במישור ההתפתחותי וגם לנהל מאבקים כשצריך. יש מקומות שיש בהם הנהגה מקומית שמובילה מאבקים בצורה אחרת וזה בסדר גמור. צריך לזכור גם שנושא מקומה של ההנהגה הפוליטית כפי שאמר פנחס ולרשטיין הוא מאוד נכון. לפני 20 שנה מפלגת העבודה ומפלגות השמאל שלטו פה והיחס שלהם להתיישבות, למרות שלעתים הוא היה טוב, בכל זאת היה אחר".

דילמוני טוען שלפחות בתקופת הממשלה נוכחית אין כל כך מקום לצורת המאבקים של פעם, "בעבר היה קשה למצוא אנשים בתוך הממשלה שיבטאו את העמדות שאנחנו מאמינים בהם כמו השייכות לארץ, הקשר ההיסטורי והעתידי וכמובן החלת הריבונות. היום יש לנו את הממשלה הכי ימנית בתולדות ישראל ומאבקים צריכים להתנהל בצורה שונה ואחרת, יותר במישור הפרלמנטרי כי יש ממשלה ימנית ולאומית שבסה"כ מובילה אותנו למקומות חיוביים. מועצת יש"ע מתנהלת באחריות ובצורה נכונה יותר בהסתכלות שלה על המרחב הזה של יהודה ושומרון"

יש במועצה ביקורת על ההתנהלות הדי עצמאית של מטה המאבק בעמונה?

"אנחנו לא פוסלים אנשים אחרים וכל אחד מוזמן לפעול בדרך שלו. המטרה היא להרחיב את ההתיישבות ולחזק את הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון על בסיס המטרה הזו אנחנו בוחנים את כל הדברים האחרים ואלה גבולות הגזרה שלנו. תפיסת העולם שלנו היא שמה שמשרת את המטרה הזו הוא בתחום אחריותנו ופעולתנו. מה שלא, הוא לא באחריותנו ואם אנחנו מרגישים שהתנהלות זו או אחרת פוגעת ומזיקה אנחנו אומרים ומתריעים על כך". לדילמוני חשוב להדגיש ש-"אין פה עניינים אישיים. אנחנו פועלים בכמה מישורים לפיתוח ההתיישבות. גם ברובד הפיזי של הבניה גם ברובד התשתיות, גם במישור המשפטי וכמובן על נושא פיתוח התודעה של עם ישראל כלפי ההתיישבות ביהודה ושומרון".

(צילום: צעירי עפרה)

כשמדברים על צורות המאבק ועל הדרך לקדם את מפעל ההתיישבות, אי אפשר כמובן להתעלם מהמאבק הטרי והאחרון על עמונה. ליו"ר מטה המאבק אביחי בוארון, יש תובנות גם על העבר ההתיישבותי, ההוה וכמובן העתיד. "אני חושב שדור המייסדים ביהודה ושומרון עשה דברים נפלאים בכל מה שקשור להמצאת ההתיישבות והחזרת עם ישראל לארץ הולדתו", הוא אומר ל'כיפה' ומוסיף כי "אף אחד לא יכול לקחת את הזכויות העצומות שיש לזמביש, פנחס ולרשטיין, צביקי בר-חי, בני קצובר, בנצי ליברמן וכמובן לחנן פורת והרב לוינגר שבנו עקב בצד אגודל את חזרת עם ישראל ליהודה ושומרון ובעצם בעשר אצבעותיהם הוציאו לפועל את שיבת ציון במובן הכי עמוק של המילה".

לדבריו כל הפעולות שננקטו בזמנו היו במקומם והתאימו לאותה תקופה ולרוח החלוציות, "הפעולות שכללו עלייה של קראוונים באמצע הלילה, הקמת טלאי על טלאי של עוד דונם ועוד שטח ועוד בית ועוד ישוב, כך בנו את המדינה וכך דור המייסדים בנו את ההתיישבות ולא היתה שום דרך אחרת לבנות ולהתפתח". בוארון מביע את התפעלותו מההישגים של דור ההנהגה הותיק, "זה דבר שראוי להערצה והערכה. זה ממש ללכת נגד כל הסיכויים ולהמציא יש מאין שזה הרבה יותר קשה מאשר להמציא יש מיש. זאת הזכות הגדולה מאוד של הענקים האלה שאנחנו רק יכולים להסתכל עליהם מלמטה".

עם זאת, מדגיש בוארון, הגיע הזמן לעלות מדרגה נוספת בפיתוח וביסוס מפעל ההתיישבות. "עכשיו הגיע השלב השני" הוא מכריז ומסביר שמדובר ב-"שלב הארגון מחדש של כל המציאות של עם ישראל ביהודה ושומרון. השלב של הפיכת המערכת מאנומלית לנורמלית. השלב של נירמול חייהם של מאות אלפי התושבים שהם אזרחי ישראל שחיים תחת משטר צבאי. זה לא נורמלי וההשלכות של המצב הזה רודפות את התושבים על כל צעד ושעל".

לשיטתו 'הירושה' שהותירו בני הדור הקודם ו-"אחד הדברים הכי משמעותיים ואחד הסימפטומים הבולטים של המעבר מדור המייסדים לדור הממשיכים, זה אלפי בתים ואלפי משפחות שגרות בבתים לא חוקיים. אין לנו כמובן טענה לאף אחד כי זו היתה הנורמה בעבר. אך יש הרבה ישובים בהם שוכנים בתים שנבנו על קרקעות פרטיות בחסות ובעידוד המדינה".

בוארון שואל בקול: "האם משדרגים ומשנים את התשתיות כמו למשל באמצעות חוק ההסדרה או באמצעות החלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון, או שאנחנו ממשיכים להחזיק בשיטות ובדפוסים שהיו נכונים לתקופת ההבקעה אך כבר לא מתאימים לימינו, 50 שנה לאחר ששבנו ליהודה ושומרון?. האם אנחנו רוצים להמשיך 'לגנוב סוסים' למרות שהמדינה כבר לא משתפת עם זה פעולה ובצדק? האם אנו רוצים להמשיך להביא מבנים באמצע הלילה?

(צילום: הלל מאיר/TPS)

"התשובה היא חד משמעית", עונה בוארון וממחיש באמצעות דוגמא. ש-"כדי להמשיך ולהצמיח ענפים ועלים חדשים ורעננים של העץ הזה שנקרא ההתיישבות ביהודה ושומרון, צריך לעבות את הגזע, צריך להחליף תקליט ולהחיל את החוק הישראלי. על זה תושבי יהודה ושומרון צריכים לצאת למאבק".

ראש מטה המאבק בעמונה חושב שצריך להתנער מהשיטות הישנות, "אחד מראשי המועצות הגדולות אמר לי שאי אפשר מצד אחד להיות שתדלן ומצד שני לצאת למאבק". לטענת בוארון, "הציבור ביהודה ושומרון זו קבוצת לחץ, אך היא אינה פועלת כקבוצת לחץ מכיוון שההנהגה הציבורית של יהודה ושומרון בחרה עד היום שלא לצאת למאבקים ציבוריים עד כדי חיכוך עם המדינה. תחושת התסכול של הציבור שנולדה במאבק על גוש קטיף ונמשכת עד היום נובעת מהערכה עצמית נמוכה שלא מאמינה בכוחו של הציבור לצאת למאבקים וזוהי נכות ציבורית".

"אבל מצד האמת", הוא ממהר לומר, "הציבור יכול ובשל לצאת למאבק והוא אינו נכה מבחינה ציבורית. לציבור יש כוח וראינו את זה גם בעמונה לפני עשור וגם לאחרונה. אני לא אומר חלילה שתמיד צריך לצאת למאבק, גם לחתור כל הזמן למאבק זו נכות. לכן לא קידשנו את המאבק עצמו אלא את המטרות והיעדים שלנו. כשאתה מקדש את המטרה ונאבק עליה קורים דברים יפים כמו למשל חוק ההסדרה שאף אחד לא האמין שהוא אפשרי, או מנגנון משפטי כמו נכסי נפקדים שאף אחד לא חשב שהוא ישים".

בוארון בטוח שהתנהלות המדינה היא נגזרת של אופי המאבק שעומד מולה, "המדינה יודעת לספק פתרונות רק כשנאבקים ומציבים יעדים. היא לא יודעת לעשות את זה כשמולה מעמידים מאמצים שתדלניים. ואני כמובן לא מדבר חלילה על אלימות. אלא על מאבק שהוא אבן יסוד במדינה דמוקרטית. ואם מישהו טוען איך אפשר 'להרים יד' על המדינה אנחנו אומרים שניתן לאהוב את המדינה ולצד זה גם לבקר אותה כשצריך. ברגע שאנו עומדים בצורה כנה נחושה ואמיתית, הציבור הכללי יודע להעריך את זה ולתמוך כפי שקרה במאבק האחרון על עמונה".

לגבי חלוקת התפקידים בין ההנהגה האזרחית לזו הפוליטית, אומר בוארון כי "ההנהגה הפוליטית מבטאת את רצון הציבור, אך רצון הציבור עובר בצורה הטובה ביותר דרך ההנהגה המקומית. המנהיגים המקומיים מחויבים יותר למקום ממנו הם באים ולהתיישבות מאשר ההנהגה הפוליטית שמחויבת יותר לצרכים יותר רחבים. רק שיתוף פעולה מלא יביא לכך שעם ישראל יחזור ולארצו ויתפתח בה בצורה הרבה יותר נכונה, יעילה ובריאה".

(צילום: צילום מסך)

לישראל הראל, מוותיקי ההנהגה ההתיישבותית, יו"ר מועצת יש"ע הראשון, מייסד העיתון 'נקודה', העיתונאי והפובליציסט יש האשמות קשות נגד ציבור המתיישבים בפרט והנהגתו בפרט על כך שמאבקים כלל לא בראש מעייניהם. ״בעבר, בסבסטיה למשל",הוא אומר ל'כיפה', "המאבק התבסס על עם רב שהגיע למקום כדי להתגבר על התנגדות הממשלה וגורמים אחרים להתיישבות בשומרון. הצלחנו אז משום שההמונים - שפונו 8 פעמים תוך שהם מגלים התנגדות פסיבית - כפו על הממשלה לוותר בפעם התשיעית".

לשיטתו, "ממשלה דמוקרטית איננה יכולה למנוע מבעלי רצון נחוש, והמוכנים להיאבק, להגיע למטרתם. כשלא היה שום ישוב בשומרון והיו מעט ישובים בגוש עציון וחברון, יצאו, כאמור, אלפים מכל הארץ כדי להתגבר על התנגדות הממשלה, ממשלת השמאל, לתחילת ההתיישבות בשומרון". הראל סובר שסיכויי ההצלחה של המאבקים בתנאים הנוכחיים צריכים לעלות, "היום כשאנחנו כארבע מאות אלף מתיישבים בשטח, על אחת כמה וכמה שמאבק נחוש מהסוג הזה, למשל במגרון, ועתה בעמונה, יכול להצליח. ממשלת נתניהו איננה ממשלת רבין, וכל מה שנחוץ הוא רצון להיאבק". וכאן הוא מתפנה להצביע על הבעיה המרכזית שלו עם ציבור המתיישבים והעומדים בראשם, "הבעיה היא שחלק גדול מאנשי ההתנחלויות התברגנו וכך גם ההנהגה. הם כבר לא מוכנים למאבק ותירוצים מלומדים תמיד זמינים".

הראל סובר שההתברגנות היא זו שהובילה לכך ש-"עמונה נשארה כמעט בבידוד ורק הרצון הכביר של תושביה והנהגתה הנחושה הביאו להישג החלקי, בדמות חוק ההסדרה, שהושג לפי שעה. אני מקווה שיחזיק מעמד ולא תהיה ממנו נסיגה". לעומת עמונה הוא אומר, "הרוב הגדול של המתנחלים הוא פסיבי ומוצא לעצמו תירוצים למה לא להתגייס ולפעול כפי שפעל בימים עברו. אני חושב שאם 20% ואפילו פחות, מאלה שהתגייסו לפני למעלה מ- 40 שנה היו פועלים גם עכשיו, נושא עמונה היה זוכה לטיפול שונה לחלוטין ולא היינו מגיעים כמעט לעברי פי פחת".

לדבריו ניתן להסתדר עם כל ממשלה, "כל ממשלה, אפילו ממשלת רבין בזמן סבסטיה, שהיתה עוינת לגוש אמונים, נאלצה להתקפל ולאפשר את ראשית ההתיישבות בשומרון משום שעמדו מולה אלפי אנשים נחושים. ממשלה דמוקרטית אינה יכולה, כאמור, לעמוד מול אלפי אנשים כשהיא מפנה אותם והם שבים והם שבים ועולים. וחוזר חלילה. עד שהיא מגיעה איתם לפשרה". ואם זה המצב אומר הראל אז "על אחת כמה וכמה ממשלה ימנית שהיא, בסופו של דבר כן אוהדת".

(צילום: מטה מאבק עמונה)

מי שנמנה על מייסדי ההתיישבות בטוח ש-"אם היום היתה מתרחשת התנגדות פוליטית בכמויות, ברצון ובנחישות שהיו בעבר, ממשלת נתניהו היתה מחוקקת חוקים שהיו מתגברים על בג"ץ. היא לא עשתה זאת עד היום משום שההתנגדות היתה מגומגמת. בעמונה לא היו עשרות אלפים ואפילו לא אלפים. בזה מפעל ההתנחלות כשל".

את הכישלון הזה תולה הראל בכך ש-"בין השאר אנשים מרכזיים, כמו חברי פנחס ולרשטיין, שבעבר עשה לא מעט תרגילים לממשלות כדי להרחיב ולתגבר את ההתיישבות, נמצא היום, מסיבות שאינן ברורות לי, במקום אחר, פסיבי וממסדי".

האם אתה מסכים לניתוח שאין צורך כיום בהנהגה אזרחית ביו"ש מאחר ויש לנו ממשלת ימין שמגלה לא מעט סימפתיה להתיישבות?

"סימפתיה לעמונה לא מספיקה. בזמנו הצלחנו להעלות יישובים גם תחת ממשלות שלא הביעו סימפתיה להתיישבות. תמיד היו לנו גרעינים מוכנים להתיישבות והבהרנו שהם יעלו גם ללא ברכת הממשלה. כשהובהר לה שתנועת ההתנחלות נשענת על תמיכה ציבורית משמעותית, הממשלה, לא אחת בניגוד לרצונה, הלכה איתנו".

את העצירה, שלא לומר ההידרדרות במצב ההתיישבות, מקשר יו"ר מועצת יש"ע לשעבר לשיטת המאחזים, "הנפילה החלה עם שוך התנופה הגדולה ופנייה לשיטת המאחזים. אז הגיע דו"ח המאחזים (של טליה ששון ב-2004, מ.ו.), התחילה ההקפאה ולאחר מכן גם ההתקפלות מגוש קטיף שההנהגה הובילה אותה".

אתה מרבה לשבח את המאבק של הנהגת עמונה. האם אתה מזהה בתוכם את דור המנהיגים הבא של ההתיישבות?

"מדברים היום על חילופי הנהגות. הדור הראשון היה דור המנהיגים הכריזמטיים, דוגמת הרב משה לוינגר וחנן פורת ז״ל ובני קצובר ואחרים שיבל״א. אחריהם הגיע הדור השני שפועל בשלושת העשורים האחרונים בעיקר בפעולות שטח. אך אין בו את התנופה של הדור הראשון, וגם לא את הלהט האידאולוגי הבלתי מתפשר. בשנים האחרונות הדור השלישי החל מחפש את דרכו להנהגה. אני מזהה בחלק ממנו, כמו במנהיגות עמונה למשל, רוח לא מתפשרת. שלא מוכנה לקבל כסף תמורת עקרונות".

על אף הרוח החדשה שהראל מזהה בדור המנהיגים החדש של ההתיישבות, הוא מצביע על הבעיה המרכזית שעלולה למנוע ממנו לתפוס פיקוד באופן אמיתי, "אינני יודע עד כמה נשימתם ארוכה ועד כמה יש להם את הכוח לפרוץ את מעגל הפשרות של מנהיגות דור הביניים, שיושבת על ברזי התקציבים ויישובים רבים - וישיבות רבות - תלויים בו".

בהקשר הכספים והתקציבים, חצי הביקורת האחרונים שהראל יורה מופנים כלפי רבני הציונות הדתית שלדעתו הפקירו את עמונה מחשש שתקציבי מוסדותיהם יפגעו, "הרבנים יכולים היו להציב הנהגה אחרת. אך גם המנהיגים הרוחניים, היינו הרבנים, דואגים בעיקר לתקציבים למוסדותיהם. בלבם הם מסכימים אולי עם הנהגת עמונה, אך בפועל הם אינם מגייסים את תלמידיהם למאבק, כפי שעשו למשל הרב נריה זצ״ל (שבימים אלה מלאו 21 להסתלקותו) ואחרים מבני הדור של ראשית ההתיישבות למאבק. לצערי הרב גם רבנים מעדיפים את האינטרסים של הטווח הקצר על פני האסטרטגיה ארוכת הטווח״