היום שאחרי הבריחה

בארגון 'יד לאחים' לא מסתפקים רק בחילוצי נשים יהודיות מלב כפרים ערבים. למרבית הנשים המחולצות, נדרש תהליך שיקום וליווי ארוך. 'המשפחות המלוות' מחזירות את הנשים לחיים תקינים. משפחת צור מגבעת אולגה נתנה לנו הצצה למעט מהתרומה שלהם

חדשות כיפה משה ויסטוך 18/10/16 09:19 טז בתשרי התשעז

היום שאחרי הבריחה
באדיבות המצולם, צילום: באדיבות המצולם

"קשה לי לתאר כמה היא אשה טובה וכמה היא עוזרת לי. אני כל כך אוהבת אותה!". כך בקול חנוק, מתארת דינה את תחושותיה כלפי המשפחה המלווה שלה ובמיוחד כלפי אם המשפה מלכי. לאחר דקות ארוכות בהן היא מספרת לנו, בצורה מאוד עניינית שלא לומר קרה, את סיפור חייה, כשהגיעה דינה לחלקם של משפחת צור בתהליך השיקום שלה, היא פשוט נשברת ובוכה.

רבות דובר וסופר על נשים שנשבו בקסמיהם של גברים ערבים, עברו להתגורר עימם בכפר, ילדו את ילדיהם, חוו התעללויות קשות וחיים מלאיח סבל, ולבסוף חולצו ע"י ארגון 'יד לאחים' במבצע הירואי ומורכב על גבול הבלתי אפשרי. תהליך השיקום שבא לאחר מכן, נדחק מעט מאור הזרקורים. לעתים, מכיוון שעיסוק תקשורתי בתהליך המורכב, שעוברות הנשים המחולצות וילדיהן, היה מסכן את חייהם, ולעתים זה נבע פשוט מחוסר עניין. השבוע נחשפנו ב'כיפה' לסיפור שיקומה של דינה, אשה צעירה בת 28 בלבד, שעברה מסכת ייסורים ארוכה בחייה הקצרים. שיקום שלא יכול היה לצאת אל הפועל, ללא תמיכתם של אנשי 'יד לאחים' וללא הליווי הצמוד של המשפחה המלווה שהוצמדה לה.

"עליתי מעירק בשנת 2003 עם אמא שלי, אבי החורג וארבעת אחיי, שלושה מהאבא החורג ואחות אחת מהאבא הביולוגי שלנו שכבר נפטר". כך פותחת דינה את סיפורה המרתק והלא פשוט. לדבריה, ההתחלה בארץ הקודש לא היתה חלקה בלשון המעטה, כשהבעיות המשפחתיות לייוו אותם כל הדרך מעירק לישראל. "לא הסתדרנו עם האבא החורג שלנו" אומרת דינה ומוסיפה שמהסיבה הזאת "כשהגענו לארץ נכנסתי למשפחה אמנה. ב 2006 החליטה אמא שלי לעבור ללונדון עם בעלה ושלושת הילדים שלהם, ומשם הכל החל להידרדר". דינה אומרת שלא הסתדרה כל כך עם משפחת האמנה שלה, בעיקר מכיון שהם "הם התחזקו בדת ואני לא הייתי בכיוון הזה". היא עזבה את המשפחה והחלה לשכור דירה יחד עם אחותה, הצעירה ממנה בשנה. היא ניסתה להתגייס לצה"ל, אך לטענתה בצבא סירבו לגייסה ועד היום היא לא יודעת מדוע.

בשנת 2008, כשדינה בת 20, היא הכירה את מי שיהפוך לבן זוגה ואבי בתה. "בשבת יצאתי עם חברה לים ושם הכרתי את אמיר. הוא הציג את עצמו כיהודי מה שבאמת היה נכון, אך מאוחר יותר התברר לי שאמא שלו חיה כבר 30 שנה בכפר פוריידיס עם גבר מוסלמי שהוא גם אבא שלו". דינה מספרת שכבר מתחילת הקשר "הוא התחיל לאיים עלי ולא היה מוכן לעזוב אותי עד שנכנעתי ועברתי לגור איתו. בתקופה הזאת הוא כל הזמן היה נכנס ויוצא מהכלא ואני נכנסתי להריון". במשך כמעט שנה גרה דינה עם אמיר כשבכל אותה התקופה, היא אומרת "הוא הגביל אותי בתנועה בתוך הכפר. עבדתי אצל דודה שלו שדיווחה לו על כל דבר שעשיתי והוא עקב אחרי. כשהוא היה בכלא המשפחה שלו שמרה שלא אברח". בכל אותו הזמן, היא מספרת שאמה, שהתגוררה בלונדון, "התעניינה מידי פעם בשלומנו, אבל לא יותר מזה, עד שהיא חלתה ונפטרה".

כשדינה הבינה, לאן הקשר שלהעם אמיר ומשפחתו הולך, היא החלה לחשוב על בריחה. "חברה סיפרה לי על 'יד לאחים'. פניתי אליהם ותיאמנו שיבואו לחלץ אותי, אבל הוא תפס אותי באמצע הכפר והכה אותי לעיני כולם". דינה לא אמרה נואש והחליטה לפעול במהירות. "אחרי הפעם הראשונה שלא הצליחו לחלץ אותי, החלטתי פשוט לקום ולעזוב. חילצתי את עצמי. התקשרתי ל'יד לאחים' ואמרתי להם שאצא לבד ושיבואו לאסוף אותי. הייתי בהריון באותה תקופה, ברחתי כשהייתי בערך בחודש חמישי והבת שלי נולדה מעט לאחר שברחתי". דינה מתארת את השלב שלאחר הבריחה מהכפר, "חייתי תקופה במקלט לנשים מוכות אבל לא ראיתי את עצמי חיה שם. אז השכירו לי דירה בחיפה. ב'יד לאחים' תמכו בי לכל אורך הדרך. אני לא חושבת שיש מקום שעוזר כמו יד לאחים. הם שילמו לי שכר דירה, לקחו אותי לטיפולים, טיפלו בבת שלי שרק נולדה והצמידו לי עובדת סוציאלית בשם אושרת שהיא ממש ממש מדהימה". לאחר מספר שנים של ניסיונות הישרדות, הכירה דינה את המשפחה המלווה שלה.

(צילום: באדיבות המשפחה)


ארגון 'יד לאחים', נוסד בשנת תש"י (1950), בידי קבוצת פעילים על מנת לעזור לעולים חדשים בשלבי ההתאקלמות הראשונים בארץ ולנסות לשלבם במסגרת דתית הולמת. עם השנים הופנתה עיקר הפעילות למאבק במיסיון ובשליחיו ובתופעה הולכת ומתרחבת של נערות ונשים, שיוצאות, ובהרבה מקרים אף מתחתנות, עם ערבים ובני מיעוטים אחרים. למשרדי הארגון מגיעות כ-1000 קריאות בשנה ודיווחים על מקרים מסוג זה. המחלקה להצלה מטמיעה פועלת בדרכים שונות, לעיתים מסוכנות, להצלת אותן נערות ונשים, כשלפעמים יש צורך בחילוץ מכפרים עוינים ושיכון בדירות מסתור.

מעבר לחילוץ הנשים, מקדישים ב'יד לאחים', מחשבה רבה על 'היום שאחרי', תהליך השיקום של הנשים וילדיהן, בזמן שלאחר חילוצן. לצד הדאגה לרווחתן הפיזית והנפשית, הם מנסים לאתר משפחות שילוו את אותן נשים ויהפכו עבורם למשפחה. "תהליך איתור המשפחות הוא ארוך ומסובך", אומרת מירי איצקוביץ רכזת מיוחדת בארגון. "זו עבודה קשה, כמו משרד שדכנות קטן . כדי לאתר משפחות, אנחנו מפרסמים בתקשורת, ופונים לגרעינים תורניים ובתי חב"ד בערים השונות". לדבריה, הם לא מכוונים לזרם דתי מסויים או בכלל, דווקא למשפחות דתיות, אלא "שמים דגש על חיבור כלשהו כמו גיל ילדים משותף או תחביב משותף שממנו תיווצר כימיה. כימיה שתוביל בסוף לאכפתיות ויצירת חום של משפחה". מירי מספרת שמטרתה העיקרית של משפחה מלווה זה "להפר את הבדידות של האשה המחולצת, היא יכולה לשאול ולהתייעץ כמעט בכל נושא, אלו דברים טכניים שהם גם רגשיים, היא משתתפת בפעילויות משפחתיות וחווה חיי משפחה נורמטיבית, לפעמים בפעם הראשונה בחייה".

"בחנוכה האחרון הכרתי את מלכי ואת משפחת צור", ממשיכה ומספרת דינה על השלב ששינה את חייה מן הקצה אל הקצה. "מלכי היא אשה מדהימה וזה היה הנר שנדלק לי בחנוכה", היא מספרת בקול סדוק, "אני לא חושבת שגם אם היתה לי אמא טובה היא היתה עוזרת ודואגת לי כמו מלכי. לא חושבת שקיים כזה דבר". דינה מספרת שגם ביתה, שהיא היום בת 7, התחברה מאוד למשפחת צור. "הבת שלי מאוד אוהבת להיות אצלם. היא הולכת אליהם אחרי בית הספר, בחגים בשבתות, בימי חול והיא ממש אוהבת להיות שם".

משפחת צור, היא משפחה המשתייכת לגרעין התורני בגבעת אולגה. ההורים מלכי ואורן וששת ילדיהם, התגייסו כולם למען מטרה אחת, לתת לדינה ובתה הרגשה של בית וטעימה ממעט חיים נורמלים. "פנו אלינו מיד לאחים וביקשו משפחה מלווה", מספרת מלכי ומוסיפה שההחלטה לא היתה קלה, "התלבטתי מאוד אם להכנס לזה כי אנחנו חלק מהגרעין התורני בגבעת אולגה ואנחנו עסוקים מאוד בפעילות הגרעין. מה גם שבעלי הוא איש צבא ויש לנו ב"ה 6 ילדים כך שהמשימות מרובות". לבסוף החליטו, בני הזוג צור, לתת לזה הזדמנות, מה שהתברר מבחינתם למהלך מוצלח. "אמרתי להם שאני רוצה לתת לזה ניסיון אבל ברגע שהכרנו את דינה, היה ממש חיבור טוב והבנתי שזה הולך למקום טוב. דינה והבת שלה הן ממש חלק מהמשפחה". עד כמה הסיפור הולך למקום טוב? גם בזמן שיחתנו עם מלכי, שהתה בתה של דינה בבית משפחת צור, "בעוד אני מדברת איתך, היא כאן עכשיו בבית, מכינה עם הילדים קישוטים לסוכות. הם בני בית לכל דבר. פשוט כך".

מלכי מספרת שכשפנו אליהם מ'יד לאחים', הם לא קיבלו יעדים מסויימים מלבד הקשר עם דינה ובתה. "כשפנו אלינו אמרו שצריך משפחה שתהיה בתמונה אבל לא הגדירו לנו משימות או יעדים. הכל ע"פ שיקול דעתנו אבל העיקר שיהיה קשר. נוצרה בינינו כימיה ממש טובה ומשמיים דינה גרה ממש לידנו אז זה יצא ממש טוב". לפני שדינה הכירה את משפחת צור, היא נתקלה בלא מעט קשיים, "לפני שהיא הכירה אותנו היא חוותה קשיים כשגורמים בעייתיים הציקו לה בגלל החזות שלה ואנחנו עזרנו לה גם עם זה. ברגע שהכרנו אותה וידעו שהיא קשורה אלינו אז זה עבר והיא מקבלת יחס אחר. הילדים התחברו ממש לבת שלה. יש לנו בת שנה מתחתיה, ובן שנתיים מעליה היא בת 7 בכיתה א'. היה חיבור טבעי. הבת שלה בבית הספר של הגרעין והיא מקבלת יחס חם שעוזר לה לה להתפתח".

לדברי מלכי, מעבר לקשר שנוצר בין דינה לבינם, הם מנסים לעזור לה להשתלב בחיי החברה במגוון תחומים. "דינה עובדת גם ברגעים אלו במשק בית. חיברתי אותה לכמה תושבים כאן שמעסיקים אותה ולימדתי אותה לעמוד על שלה. ניסיתי לנתב אותה למקום אחר כי יש לה פתאום גב מאיתנו כחבריח הגרעין שיש לנו קשר עם גורמים רבים בעיר. הצלחנו להוציא את הבת שלה מהרווחה ולהעביר אותה לבית ספר רגיל".

דינה, שמגדלת לבדה את בתה בת ה-7, נעזרת במלכי ובני משפחתה גם בהתמודדות הזאת. "מלכי עוזרת לי מאוד בחינוך הילדה. היא לוקחת אותי להרצאות, סדנאות ופעילויות שונות ומעבר לשמירה עליה, נותנת גם הרבה עצות". החשש הגדול שלה כעת הוא מהיום שבן זוגה לשעבר ואבי בתה, ישתחרר מהכלא ויבקש לראות את בתם המשותפת. "כרגע אמיר בכלא ולא מאיימים עלי מכיוון המשפחה שלו אבל הוא רוצה לראות את הילדה ברגע שהוא ישתחרר. יש לי ייצוג מהסנגוריה הציבורית אבל זה לא כ"כ עוזר, אז מלכי אמרה לי שהם יעזרו לי וישכרו לי עו"ד טוב שיעזור לי". מלכי מאשרת את הפרטים, אך מוסיפה שהיא מכינה את דינה גם לאפשרות שהמאבק המשפטי לא יצלח. "אנחנו מנסים לעזור לה גם במאבק מול האבא של הילדה. אני מקווה שנצליח למרות שאני מכינה אותה למצב שהוא כן יקבל הסדרי ראיה כי בכל זאת הוא אבא שלה".

לסיום, פורשת מלכי את משנתה בכל מה שנוגע לקשר שבין משפחה מלווה לנשים שלרוב עברו מסכת ייסורים קשה עוד בחייהם. "בעיני הקטע המשמעותי של משפחה מלווה הוא שדינה יכולה לחוות חיים נורמלים. היא באה אתי לסדנאות הורות וזוגיות שנשות השכונה גם הולכות. היא חווה את החיים ממקום אחר טוב יותר ונורמלי הרבה יותר. היא חווה משפחה גם את המורחבת יותר שלנו, חווה קשרים משפחתיים ושבתות וחגים וחיי שגרה. אני נותנת לה, כמה שאני יכולה, גם עצות בחינוך. ובכלל, אנחנו מנסים להכניס הרבה יותר נורמליות לחייה, נורמליות שכל כך הייתה חסרה עד לא מזמן".

שאלנו את השתיים, לאור הניסיון המר של דינה בחיי זוגיות, האם יש התפתחויות גם מהכיוון הזה. שתיהן אומרות שזה כלל לא פשוט. "ניסיתי להכיר לה מישהו וזה לא הלך", מספרת מלכי ומוסיפה ש-"לא מעט נרתעים מסיפור חייה ומזה שיש לה בת. היא עברה הרבה מאוד בחייה ואנחנו מנסים לעזור לה גם בזה". דינה מצדה לא מתייאשת ומספרת ש-"הייתי בזוגיות אבל אחרי שהוא גילה שהאבא של הבת שלי הוא ערבי או חי בכפר ערבי כערבי הוא החליט לעזוב. אבל אני ממשיכה לחפש ולא מתייאשת".