עינת רמון, בעבר 'רבה' קונסרבטיבית ודיקנית בית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית, עזבה את התנועה הקונסרבטיבית ומצאה את דרכה אל האורתודוכסיה המודרנית.
בטור מרתק שפורסם בגיליון האחרון של מגזין דעות של תנועת נאמני תורה ועבודה מתארת רמון תהליכים פוליטיים שהתרחשו בתוך התנועה הקונסרבטיבית והניעו אותה, בסופו של דבר, לעזוב את כל תפקידיה בתנועה הקונסרבטיבית ולהבין כי זו ספינה שוקעת.
"להפיכת הלב שלי קדמו 'תהליכים פוליטיים', בלשון נקייה, סביב החלטה של התנועה הקונסרבטיבית בחו"ל והתנועה המסורתית בישראל משנת 2007 לאפשר נישואין חד-מיניים. כדיקנית בית המדרש לרבנים בישראל באותה עת, התנגדתי, התנגדות הלכתית ואתית, ליישר קו עם האידיאולוגיה הזו". מלבד התנגדותה העקרונית לאפשר נישואי זוגות חד מיניים, רמון מתארת כי העולם הפוסט מודרני אינו מסתדר לטווח ארוך עם גישה אשר גבולותיה ההלכתיים אינם ברורים.
"במפגשים עם הצעירים החלה להתגבש בקרבי ההבנה שעליי להתנתק מן התנועה הקונסרבטיבית. נתקלתי בבוגרי התנועה שהסבירו לי כי מרגע שהחלו ליישם באורח חייהם את ערכי התנועה הקונסרבטיבית - תנועה שחינכה למחויבות להלכה, לשמירת שבת וכשרות - הם נאלצו לעבור לאורתודוקסיה, היות ולא היה להם עוד מקום רוחני בתנועה שבה גדלו".
רמון מספרת כי השנים בהם היא החלה להתרחק מהתנועה הקונסרבטיבית ולהתקרב לאורתודוכסיה היו גם שנים בהם התנועה הקונסרבטיבית כולה הצטמצמה במהירות. בעבר שליש מיהדות אמריקה השתייכה לתנועה הקונסרבטיבית, ב-2013 ירדה התנועה ל-18% מכלל יהדות ארה"ב ורק 10% מהצעירים השתייכו אליה. "אחד הרבנים המסורתיים בישראל אמר לי שבשעה שבעולם האורתודוקסי, תחת כל אדם שעוזב מצטרפים חוזרים בתשובה רבים, הרי שבעולם הקונסרבטיבי אין אנו רואים תופעה דומה".
רמון גדלה במשפחה חילונית צברית על ערכי הציונות, התחנכה בתנועת השומר הצעיר אך מהר מאוד הרגישה שצפויה התרוקנות רוחנית של בשטח ושערכי הציונות לבדם אינם מאגדים ומשמרים את האידאולוגיה עליה התחנכה.
"משחר ילדותי קיננה בי אמונה דתית חזקה וגם עמומה. התנועה המסורתית פתרה, כביכול, את המתח הפנימי של זהותי ונראה היה, לכתחילה, שהיא אפשרה שילוב של ציונות חילונית ויהדות" רמון הייתה האישה הראשונה בארץ שהצטרפה לתנועה הקונסרבטיבית והישראלית הראשונה שהוסמכה להיות 'רבה', ולימים גם הפכה לדוברת התנועה המסורתית בארץ.
"יצא שבאתי לחפש יהדות, חיבור עמוק עם בורא עולם, קהילה לומדת ומתפללת, אך המאבק הפוליטי הסיט את דרכי מן העיקר אל הטפל - אל עימותים בלתי פוסקים" אומרת רמון ומגדירה את עצמה כמי שניהלה, בין היתר, מאבקים פמיניסטיים קיצוניים שבסופו של דבר היו מנותקים מעולם ההלכה. עם הזמן ועם הולדת ילדיה השתנתה תפיסת עולמה.
"תפיסותיי הפמיניסטיות בגרו והבשילו. שנות התשעים, שבהן שירתי בקהילות קונסרבטיביות, היו מהולות בהמתנה לשני ילדיי, שבואם התמהמה במשך עשר שנים מיום נישואינו ועד הולדתם. משחוויתי את האמהוּת, היא שינתה אותי מן הקצה אל הקצה. באמהות גיליתי את הקסם של הבית ואת היכולת המופלאה לצמוח בו מבחינה רוחנית, באמצעות לימוד התורה היום-יומי, המשפחתי, לימוד תורה המותאם לכל גיל. סדר העדיפויות שלי השתנה: העבודה והקהילה הפכו משנִיים לעומת הבית והמשפחה, שהוצבו עתה במקום הראשון. המעגל נסגר כאשר ילדיי, שחונכו בבית הספר 'קשת' של זרם החינוך המשלב, היו מן המעטים בזרם הזה שנכנסו אליו כלא-אורתודוקסים ויצאו ממנו כדתיים אורתודוקסים".
הכל נגמר במחיצה
"לבסוף, המחיצה המחלקת את החלל של בית הכנסת האורתודוקסי בין גברים ונשים מתגלה כבעלת ערך משמעותי. בעולם הקונסרבטיבי, הסרת המחיצה הייתה השינוי הראשון שהונהג ביחס לנוהג האורתודוקסי" אומרת רמון. "דווקא בעידן שבו גורמים כוחניים תובעים את ביטולה המוחלט של ההבחנה בין גברים ונשים, המחיצה חשובה יותר מתמיד. ההכרה בהתפלגות הטבע, שבני האדם הם חלק ממנו, לשני מינים - זכר ונקבה - נחשבת בעולם הליברלי לגזענית ולהטרו-פטריארכלית, למרות שהיא תואמת לחלוטין את התגליות המדעיות החושפות עוד ועוד פרטים על ההבדלים שבין איש ואישה ומשמעותם. הנחת גבול מוחשי וסמלי בין נשים וגברים מגבילה את מערבולת השינויים המגדריים האין-סופיים, הנתבעים מן הכיוון הפמיניסטי שהעולם הדתי-ליברלי נקלע אליו".
"מסעי הפמיניסטי הביאני לתודעה שהחברה המודרנית והפוסטמודרנית היא חברה שביסודה מתעבת את האמהוּת הביולוגית ואת הנשיות הביולוגית על כל היבטיהן, למן דרכי העיבור והשיתוף הטבעיות בין אב ואם ועד לזלזול בכל היבטיו הפנימיים של הטבע הנשי - מחזור חודשי; לידה והנקה; שעון ביולוגי, שאותו עולם תעשייתי שואף לחנוק על ידי דחיפה להקפאת ביציות לצורך פיתוח קריירה. הדחף למסחר את הילודה באמצעות הרחבת תעשיית הפונדקאות שלא לצורך רפואי הוא היבט נוסף לאופן שבו העולם הפוסטמודרני ה'נאור' לועג לקשר הביולוגי העדין שבין אישה ובין תינוקה שצמח, גדל ברחמה. ולכן, נשים המבקשות לגדל תינוקות וילדים בדרך מסורתית, הכוללת ילודה מרובה, הנקה ממושכת, שהייה ממושכת לצד התינוקות והילדים הרכים והבוגרים, זוכות לקיתונות של בוז כ'פרימיטיביות' בעיני החברה הפוסטמודרנית.
"השנאה לנשיות הביולוגית באה לידי ביטוי גם בהנהגת נורמות של מיניות מתירנית, שאינן מתאימות לנשים וספק אם הן מתאימות לגברים בעלי כמיהה רוחנית. למדתי ש'שוויון מגדרי' יכול ללכת יד ביד עם עריצות מרושעת, פגיעה מינית והתעללות מגדרית בנשים ובגברים. לא בכדי מספר המדרש שהשעבוד של עם ישראל במצרים התאפיין, בין היתר, בכפייה של נשים לעבוד עבודה גברית ובכפיית גברים לעסוק בעבודה נשית".
רמון טוענת כי אותם תהליכים מתחוללים כיום בעולם האורתודוכסי וכי האורתודוכסיה המודרנית חייבת להציב גבולות ברורים בסוגיות הלכתיות מהותיות - דבר שהזרמים האחרים כשלו בו.
"ללא אורתודוקסיה חזקה, המציבה גבולות נוכח פגעי ההרס המוסרי בעולם, במערב ובמזרח, מחד גיסא, אך מאידך גיסא מקרבת בתבונה את היהודים למהותם היהודית, בדרך שאיננה מתפשרת על עיקרי התורה, לא נוכל להמשיך ולקיים את העם היהודי בכלל ואת החברה הישראלית כולה בפרט. אני מייחלת לכך שדיוק בהבנת התורה יסייע בידינו לצעוד בשביל הזהב, ללא היסחפות להקצנות מימין ומשמאל, ותוך שמירה על המחויבות לצלם אנוש ולכלל ישראל. אני, על כל פנים, כמי שמקורות ההשראה שלה הם א"ד גורדון, עדה מימון והרי"ד סולוביצ'יק, אשאר בקרב קבוצה המחנכת לברית נישואין בין איש ואישה ולברית בין כל חלקי העם היהודי - בריתות של גורל וייעוד, שיש להן עוגן בתורה ושמתוכן נובעת האחריות גם כלפי כל המעגלים האנושיים הנוספים במדינת ישראל ובאנושות כולה".
ד"ר עינת רמון היא כיום מרצה בכירה במחשבת ישראל, בלימודי האישה ובליווי רוחני במכון שכטר למדעי היהדות. המאמר המלא מתפרסם בגיליון 75 של כתב העת דעות, ׳יהדויות - זרמים עכשוויים ותופעות חדשות׳, בהוצאת נאמני תורה ועבודה ומרכז יעקב הרצוג.