משדה הקרב ללימודי פיזיותרפיה

כ-80 אלף פצועים, אנשי כוחות הביטחון ואזרחים אשר אירוע מורכב ומטלטל שינה את חייהם מהקצה אל הקצה חיים בישראל. אחד מהם הוא מתי ילובסקי (24) חייל תותחנים שנפצע בפעילות צבאית והחליט לנתב את מסלול חייו לטובת שיקום של אחרים. כיום שהוא סטודנט לפיזיותרפיה הוא מספר כי החלטתו ללמוד פיזיותרפיה נבעה מהרצון לעזור לאנשים שנפצעו לחזור ולעמוד שוב על הרגליים, כפי שעשו עבורו לא מעט פעמים. "בעייני זו עבודת קודש", הוא אומר. כיום הוא נשוי, מתגורר בקרית שמונה וסטודנט שנה א' לפיזיותרפיה בצפת, אך הדרך לשם הייתה ארוכה ורווית מכשולים פציעתו בתקרית בה איבד חבר במהלך קרב, לא מנעה ממנו לצאת לדרך חדשה.

השירות הצבאי וההתקלות

ילובסקי גדל במושב נחלים. "למדתי בישיבה תיכונית למרחב בפתח תקווה ובישיבת ההסדר קריית שמונה", הוא נזכר, "במרץ 2011 התגייסתי לגדוד שקד בחטיבת גבעתי. במהלך הטירונות נקרעה לי רצועה צולבת בברך ולכן השתחררתי זמנית על מנת לעבור ניתוח שחזור. לאחר השיקום חזרתי במרץ 2012 לשרת בגדוד קרן בחיל התותחנים". ילובסקי מספר שבספטמבר 2012 (ה' תשרי תשע"ג) כאשר הגדוד היה לקראת סוף אימון, התקדמו הם למוצב חריף שבגבול מצרים על מנת לתגבר את כוחות קרקל בתקופת חגי תשרי. "המשימות היו ברורות - אבטוח עבודת בניית הגדר, מניעת הסתננות של מהגרים ארצה, מניעת הברחות סמים וכדומה, וכמובן נטרול פח"ע".

"למחרת", הוא נזכר, "ירדנו לשטח מהמוצב על מנת להחליף כוח של קרקל שהיה במערב מיום רביעי וגילה קבוצת מסתננים הרוצים לחדור לארץ. כשהגענו למקום התחלנו בפריקת הציוד מההאמר בזמן שהקצין הלך לעבור חפיפה עם מפקד הכוח של קרקל. לאחר מכן חזר אלינו הקצין והורה לנו להעביר את הציוד שהבאנו כמאה מטרים צפונה".

הוא מתאר את הרגעים בהם נפתחה עליהם אש, "באופן פתאומי נפתח עלינו ירי, השנייה הראשונה הייתה כל כך איטית. חבר שלי שאל אותי 'זה תרגיל?' ומיד השבתי 'לא'. מסתבר שחוליה של שלושה מחבלים צפתה בנו מאחת הוואדיות של ההר וברגע שהסתובבנו פתחו עלינו בירי ממרחק של כ-80 מטר. היינו חיילים שבקושי סיימו מסלול", הוא מתאר בהתרגשות. "במהלך הירי היה לי מעצור בנשק, תפעלתי אותו וברגע שסיימתי ראיתי דמות עם כאפיה נעמדת במרחק של 80 מטר ממני. עברתי לחצי כריעה ויריתי לעברו שני כדורים. ראיתי שהוא נפל אבל במקביל נפגעתי בעצמי".

(צילום: יחצ)

קליע בקוטר 7.62 מ"מ חדר לגופו של ילובסקי במותן ימין ויצא דרך מרכז הבטן. "עפתי לאחור ונשכבתי על הגב. הרגשתי כאב שורף בבטן וראיתי דם שניגר מהחולצה שלי", הוא משחזר, "קרעתי מעליי את הגופייה, את הציצית ואת החולצה שהיו טבולות בדם" אותן עד היום הוא שומר למזכרת.

"סמל המחלקה ראה שנפצעתי והגיע לטפל בי. הוא ניסה לעצור את הדימום עם תחבושת אישית כאשר במשך כל הזמן הזה הכדורים המשיכו לשרוק מעל ראשנו. גם היום קשה לי לתאר במילים את ההרגשה ברגעים כאלו. לשכב פצוע ומדמם באמצע שדה הקרב. בזמן שאנו שוכבים שמענו שצועקים מקדימה "פצוע". זה היה מצב כל כך חסר אונים לשמוע את חבריך צועקים לעזרה כאשר אין ביכולתך לעשות כלום כדי לעזור להם. ששכבנו שם הרגשתי פתאום שאני מתחיל לאבד הכרה - העיניים שלי נהיו כבדות, הראש התחיל להסתחרר. כולם עברו לי בראש - ההורים, האחים והאחיות, המשפחה המורחבת, החברים הקרובים. ממש כך, כולם עולים לנגד עייני אך עייני מתחילות להיעצם".

שמע ישראל בשדה הקרב

ילובסקי: "אני זוכר שמלמלתי שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד ופתאום הכול התבהר. הסמל, שראה שאני מתחיל ליפול הכניס את שתי אצבעותיו, בתושייה רבה והחדיר אותן לפצע הפתוח". מרוב הכאב מתי התעורר, כאשר לאורך כל הזמן שלאחר מכן הסמל שלו הקפיד לצבוט אותו כל הזמן במטרה להשאיר אותו ער.

האירוע הסתיים כשלושת המחבלים חוסלו. "חברי הקרוב נתנאל יהלומי ז"ל נפל בקרב", מספר ילובסקי "פינו אותי לתחנת האיסוף הגדודית ושם ראיתי עוד אלונקה לידי מכוסה בשמיכה צבאית. שאלתי את הרופא מי זה" והוא לא ענה. כשהתפננו לבית חולים סורוקה, במהלך טלטלת הדרך יד יצאה מתוך האלונקה המכוסה", הוא מספר בהתרגשות, "ואמרתי לעצמי - את השעון שעל היד אני מכיר. זה היה השעון של נתנאל. לא רציתי להאמין, לא הסכמתי להאמין".

רק כאשר התעורר מהניתוח אותו עבר בבית החולים נודע לו גודל הנס, שכן הכדור שפצע אותו לא פגע בשום איבר פנימי. "בערב שבת נכנס אלי לחדר צוות רופאים מלווה בעובדים סוציאליים, שהסבירו לי בקצרה מה עברתי. שאלתי אותם "מה עם נתנאל?" והם ענו "נתנאל כבר לא אתנו". מאז נתנאל מלווה אותי כל יום בחיים".

על יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה

על פי החלטת ממשלת ישראל, מדי שנה בתאריך ה-י"ז בכסלו (29.11.15), מתקיים יום ההוקרה השנתי לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, יום שבו ניתנת לחיילי ואזרחי ישראל האפשרות להודות לפצועים על ההקרבה, המסירות, העוצמה והמחיר האישי שהם נושאים מדי יום על גבם. היום מצוין בפעילות במערכת החינוך למאות אלפי תלמידים, בטקסים ברחבי הארץ ובמסגרתו מתקיימות ועדות מיוחדות בכנסת שידונו בנושאים הקשורים לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. ליום ההוקרה, שמתקיים בהובלת שר החינוך נפתלי בנט וסגן שר הביטחון הרב אלי בן דהן, שותפים ארגונים רבים שחברו יחדיו בהם ארגון זהות - איגוד המרכזים לזהות יהודית, ארגון נכי צה"ל, משפחה אחת, ארגון נפגעי פעולות האיבה, האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך, מפעלות הציונות הדתית, תנועות נוער ועוד רבים. האירוע המרכזי יתקיים השנה באולם הארנה בירושלים במעמד יו"ר הכנסת ח"כ יולי אדלשטיין וראש עיריית ירושלים ניר ברקת.

"באופן טבעי העם זוכר בעיקר את בניו שנפלו ומסרו את גופם ונשמתם למען העם והארץ" אומר ילובסקי, "לנו, פצועי צה"ל, אלו שחזרו מהמערכה, כל יום הוא יום זיכרון היות והחברים שנפלו מלווים אותנו בכל מקום. מעבר לכך, לחלקינו מתווספים גם הקשיים הפיזיים והתמודדויות מהפגיעות שחווינו. אין עוררין כי יום ההוקרה הינו בעל חשיבות עליונה. הוא נותן לי ולחבריי הפצועים תמיכה ודחיפה אדירה, כוח רצון להמשיך הלאה למרות הקשיים".