"איפשהו בשנות ה-50 יצאנו, קבוצה של חבר'ה צעירים מהקריות לטיול בהר ארבל שבצפון הארץ. בשלב כלשהו חנה נפלה ומישהו היה צריך להישאר איתה. כל החבר'ה המשיכו ללכת ואני נשארתי, דידיתי עם אישתי הצולעת ואנחנו מדדים יחד עד היום".
אנחנו מוקפים במילה אהבה. בסרטים, בתאטרון, בתמונות, בכל מקום שאנו הולכים, אך האם אנו יודעים מהי אהבה. זה נשמע כמעט כמו מדע בדיוני. בעידן של 40 ו-50 אחוזי גירושין, בעידן של רווקות מאוחרת, קשה להאמין שמישהו מצליח להחזיק מעמד עשור, או עשרים שנה יחד, שלא לדבר על חתונת זהב או 60 שנות זוגיות ואהבה.
בט"ו באב חוגגים מאות ואלפים בציונות הדתית בפרט ובישראל בכלל את חג האהבה, אך האם אנו באמת יודעים מהי אהבה? לאה ושמואל פורת, ויצחק וחנה (שם המשפחה נשאר במערכת. ח"ג) כנראה הצליחו לפצח את הסוד הגדול, כי אחרת אין שום דבר להסביר כיצד הזוגות הללו חיים יחד בזוגיות מושלמת כבר 60 שנה, כן, עשרות שנים לפני שחלקכם הגדול נולדתם.
"אני מקווה שברוב הבתים זה ככה. זוג שחי בלי עין הרע כל כך הרבה שנים ביחד, הילדים בסדר ולומדים תורה. אין שום סיבה שמשהו לא יהיה בסדר", אומרת ל'כיפה' לאה פורת, בת 80 המתגוררת כיום בבית טובי העיר בירושלים יחד עם בעלה מזה 60 שנה שמואל, בן ה82. השניים עברו בנפרד את השואה כילדים, ולאחר שהגיעו לארץ התחתנו. שמואל היה בצבא עד הפנסיה ולאה שימשה כגננת. לשניים ארבעה ילדים, נכדים ונינים. עד שעברו לדיור מוגן הם התגוררו בבני ברק, ולפני זה ביישוב נווה צוף שבבנימין. שמואל העדיף שלא להתראיין לכתבה.
"שמואל הציל אותי", מספרת לאה בחיוך על היום בו נפגשו. "הוא היה מפקד של אח שלי, ויום אחד אח שלי לקח אותי למסיבה, והשאיר אותי שם כי היה צריך להסיע מישהו. שמואל ראה אותי והחל לדבר אותי. הוא הציל אותי אז ומציל אותי עד היום".
גם הסיפור של יצחק וחנה, החל כמעין הצלה הירואית. "איפשהו בשנות ה-50 יצאנו, קבוצה של חבר'ה צעירים מהקריות לטיול בהר ארבל שבצפון הארץ", משחזר יצחק (81). "בשלב כלשהו חנה נפלה ומישהו היה צריך להישאר איתה. כל החבר'ה המשיכו ללכת ואני נשארתי, דידיתי עם אישתי הצולעת ואנחנו מדדים יחד עד היום", הוא מחייך.
"היינו צעירים, בגיל שמתאהבים ואוהבים", מוסיפה חנה (79). “לא גדלנו בבתים עם כפית זהב בפה, וההורים שלנו, פליטי שואה וניצולי שואה, לא נתנו לילדים שלהם בית או חתונה מפוארת. הכל היה בחיסכון ובצניעות. אני הייתי בסמינר למורות והוא היה סטודנט לכלכלה וגם עבד. אלו היו זמנים אחרים".
יצחק וחנה מתגוררים ב-13 השנים האחרונות בעיר מודיעין, לשם עברו מהקריות כדי להיות יותר קרובים לילדים. הם עוסקים בעיקר בהתנדבויות שונות, בין היתר בבית מדרש אותו הם מתחזקים. לטעמם, זהו סוד הקסם שמחזיק גם אותם יחד - היכולת לתת לאחר.
"קיבלנו החלטה לבסס את חיינו על חברות אמיתית, שמשמעותה לפרגן ולתת לזולת", אומר יצחק. “כשאתה נותן לזולת אתה נהנה פעמיים, פעם אחת בהרגשה הטובה שבנתינה ופעם שניה בהרגשה הטובה שבקבלה". חנה מוסיפה ואומרת: “אנחנו אנשים שרוצים לעשות טוב וזה מה שמוביל אותנו. בפרספקטיבה של מרחק אני גם יכולה לומר שנישואין או יחסים בין איש ואישה חייבים להיות מבוססים על בניית בית, משפחה, והבאת ילדים לעולם. זה חלק מהאמונה שלנו".
לאה מצידה מספרת כי החיים לצד שמואל הם שותפות, וזה הדבר שמחזיק את הקשר יחד כבר עשרות שנים. “אנחנו כל הזמן הולכים יחד, שישים שנה. לא נפרדים ולא יכולים להיפרד. אם הוא מאחר אני רצה לחפש אותו, ואם אני מאחרת הוא רץ לחפש אותי".
"אנחנו כל הזמן רבים", צוחקת חנה. “אנחנו פלוס ומינוס. מאוד שונים. אנחנו אנשים שונים אבל יש רצון טוב, ותמיד צריך לזכור שהאלטרנטיבה יותר גרועה. היום הצעירים לא חושבים פעמיים ומפרקים את החבילה. בוודאי שיש דבר כזה אהבה, אבל צריך גם שכל ומחשבה. זה לא רק אהבה וירטואלית שכזו, אלא לדעת לחיות יחד. פעם אנשים לא היו מוכנים לפרק משפחה עם ילדים, היום זה קורה כל הזמן. אנחנו גדלנו על ערכים אחרים, של אמת, של מוסר ושל צדק אלוקי. ידענו לשאול מה הקב"ה דורש ממנו ומה מטרת החיים שלנו, ידענו שאנחנו חלק קטן משרשרת הדורות. היום אנשים מחזיקים עצמם כאילו הם בוראי עולם ומחליטי ההחלטות. אנשים לא יודעים מה התפקיד שלהם בעולם וטועים בדרך".
"לאהוב זו מילה בומבסטית", אומר יצחק. "צריך להבין את הזולת, לדעת שיש שעות של מצבי רוח ולחץ. הרב אריה לוין פעם הלך עם אישתו לרופא כי היא סבלה מכאב ברגל, והוא אמר לרופא 'הרגל שלנו כואבת'. צריך לדעת לכבד, לשתף ולהבין. כולנו בני אדם, לכולנו כואב, כולנו מתעצבנים, ואחר כך אנחנו מצטערים. צריך תמיד לחפש את הטוב".
"אם יש אהבה בלב יש את הכל", אומרת לאה. “האהבה ביננו נשארה כפי שהייתה כשהיינו בני עשרים. הוא בעל חוש הומור, אף פעם לא כועס או מרים את הקול. פשוט אדם מקסים. הוא עדיין אומר שאני בעיניו בת 16. צריך שכל אחד ידע לוותר, ולתת לשני את מה שהוא צריך. לדעת לאהוב אחד את השני. העיקר הוא שהקב"ה יתן לנו להמשיך להיות בריאים ויחד".
ט"ו באב? אנחנו חוגגים כל יום
בשנים האחרונות התפתח ט"ו באב למעין חג מקביל ל'וולנטיינס דיי' בחוץ לארץ, ועל כן אין שאלה יותר לגיטימית מאשר - האם הזוגות יחגגו את ט"ו באב. במפתיע, התשובות זהות - אנחנו חוגגים את ט"ו באב מדי יום ביומו.
"אנחנו חוגגים כל יום את ט"ו באב כבר שישים שנה", אומרים כולם. “אנחנו קמים כל בוקר, אומרים 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים', מסתכלים לצד השני של המיטה, מודים שבן או בת הזוג שלנו לידנו במיטה וממשיכים לחיות חיים טובים ומהנים".
ואיך בכל זאת חוגגים אחרי כל כך הרבה שנים? שני הזוגות מספרים על יום הנישואין אשר נחגג בעיקר עם בני המשפחה. “הילדים חוגגים איתנו יום נישואין", מספרת לאה על החגיגות עם שמואל. “חגגנו ביישוב חפץ חיים חתונת זהב לפני עשור. עשינו שוב חופה בכאילו. הובילו אותנומתחת לחופה ועשינו את הטקס. זה היה מצחיק ומרגש כאחד". על החגיגות ביום יום, היא מספרת, “בבית טובי העיר החיים מאוד מהנים, והנכדים והנינים מגיעים, מתארחים. עשו כאן ערב סבתות ונכדים. זה היה יום מוצלח מאוד, הנכדים היו מאושרים".
"אנחנו יוצאים הערב לחתונה של זוג בגיל של הילדים שלנו", משתפת חנה. אנחנו שייכים לקהילה במודיעין ומשתדלים להיות נחמדים לכל אדם ולא לשפוט אנשים. זה מה שעושר לנו לשמרו על האהבה ביננו ולשדר אהבה. יש יום אהבה כל יום. אם אתה מצליח בערב לפתור את הבעיות ולא להיכנס למרה שחורה, אם לא שמרנו על שתיקה או היינו ברוגז, הכל בסדר גמור".
"הילדים עושים לנו כל הזמן אירועים נחמדים ואנחנו חוגגים כל יום", מספר יצחק. “אם אתה אוהב את החיים החיים אוהבים אותך. הייתי במשך שנים מורה למתמטיקה והנוסחה המתמטית בנושא היא הכי פשוטה בעולם - אהבה שווה נתינה, ונתינה שווה אהבה.
לקראת סוף הראיון אני מבקש מהזוגות לספק 'טיפ' לזוגות הצעירים הנתקלים כעת בבעיות, בהן נתקלו הזוגות כבר לפני שנים. “הכל צריכים לקחת בעיניים טובות", אומרת לאה. “לא צריך לבזה ולבייש, לא להרגיז אף אחד. לספור עד 20 ואז לענות. צריך לדאוג שעם ישראל יאהב זה את זה ויוותר אחד לשני, וכמובן להתפלל ולהודות על כך שיש לנו ארץ ישראל. להילחם בשבילה, אני מוכנה להילחם גם עכשיו. 'אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך אלא מה אתה יכול לעשות למען המדינה'”, היא מסכמת בציטוט של הנשיא האמריקאי ג'ון קנדי.
"אני לא יודע לתת טיפ, אבל אני יכול לומר מה אני עושה", אומר יצחק. “חנה היא החברה הכי טובה שלי, אני יכול לחלק איתה את כל הסודות והיא תקשיב לי, תעזור לי במצוקות שלי. היא השנה בת 79 ואני בן 81, ולכן אנחנו חוגגים השנה את שנת השמונים שלנו. כל אחד מגשים לאחר את החלומות שלנו. יש לנו חיים טובים יחד".
"אנשים לפעמים שופטים אחרים", אומרת חנה. “לדעתי כל זמן שאדם לא עושה רע הוא עושה טוב. כדי לזכור את זה ולצד זה לדעת את מקומנו בחיים". והיא ויצחק מסכמים את הראיון: “אנחנו יודעים שאחרי הסערה שוב יוצאת השמש. יש לנו סבלנות לחכות שהשמש תבצבץ בין העננים".
עד 120