נשים רבות מוצאות עצמן מתווכחות עם הבלנית במקווה מדי חודש כשהן הולכות לקיים את מצוות הטבילה במקווה. במקרים רבים, לא ניתנת לטובלת אפשרות להחליט על אופן ומנהגי הטבילה שלה כשהבלנית במקום, בהתאם למדיניות המועצה הדתית, מחליטה עבורה כיצד תטבול, בנוכחות מי, וכמה פעמים. למעשה, במקוואות רבים לא מאפשרים לטובלת לקחת אחריות על אופן קיום מצוות הטבילה שלה.
כך לדוגמא, במקוואות שונים נהוג לכפות מנהגי טבילה שונים, ללא קשר לחיוב ההלכתי, כגון הסרת עגיל קבע, גילוח שיער, כיסוי ראש בעת ברכה ומתן אפשרות לטבול רק בשעות מסוימות, גם אם המקווה פתוח בשעה זו לציבור.
דוגמא נוספת היא רצונן של טובלות רבות לטבול ללא נוכחות של בלנית, בין אם לבד ובין אם בליווי חברה או אחות. עפ"י הוראות המועצה הדתית יש לטבול רק בפני בלנית, גם כאשר הטובלת מבקשת לשמור על פרטיותה, זאת אע"פ שקיימות עמדות שונות בהלכה בנושא ועל אף שחלק מהטובלות מחזיקות בעמדה הלכתית שונה. במקרים אחרים, טובלות מתבקשות לטבול מספר פעמים שונה ממה שהן נוהגות, או שנקבע עבורן מתי לומר את ברכת הטבילה.
בעקבות ריבוי מקרים ותלונות, עמותת 'עתים', יחד עם 13 נשים שנאסר עליהן לטבול על פי השקפתן, עתרו לבג"צ כדי לתקן את המצב הקיים. בעיקר העתירה עומד עניין מרכזי והוא: "זכותן של נשים לאוטונומיה אישית ולצנעת הפרט בעת קיום מצוה דתית" (לשון העתירה), כלומר: הזכות להחליט באיזה אופן לקיים את מצוות הטבילה.
לדברי הרב שאול פרבר, העומד בראש עמותת עתים: "מצוות הטבילה היא אחת מאבני הייסוד של הבית היהודי, ונשים רבות בישראל מקפידות לקיים אותה מדי חדש בחדשו. יחד עם זאת, אני חושש שהמצב הנוכחי במקוואות, לפיו הבלנית והמועצה הדתית מכתיבים לאשה את מנהגי הטבילה שלה, גורם לכך שבסופו של דבר, נשים נמנעות מלהגיע למקווה. כשם שהמדינה מספקת בתי כנסת, אך המתפללים נוהגים בפנים כמנהגם, כך עליה לספק מקוואות, אך אין זה מתפקידה לקבוע כיצד האשה תקיים מצווה זו או אחרת. בסופו של דבר זה ענינה הפרטי".
בנוסף, העתירה מוגשת בעקבות כך שנוהל של המשרד לשירותי דת בעניין צנעת הפרט של ציבור הטובלות במקוואות, אשר פורסם באפריל 2014, אינו נאכף, או אינו מפורש דיו, שכן המועצות הדתיות, הרבנויות המקומיות והבלניות המתפעלות את המקוואות אינם רואים אותו כמחייבים לעניין האוטונומיה ההלכתית של ציבור הטובלות.
בעתירה מתוארים סיפורים פרטניים של פגיעות שהתרחשו באוטונומיית הטבילה של נשים, על ידי העותרות (בעיקר במקוואות בירושלים) והם מובאים כהמחשה לתופעה רחבה הקיימת כיום בתחום ובכל הארץ.
בסיכום העתירה נכתב כי "כיום עומדות נשים רבות מתוך ציבור הטובלות, והנשים העותרות בכללן, במצב חסר אונים, בו במקום לעבור חוויה חיובית של טהרה דתית או רוחנית, עומדות הן בפני השפלה, רמיסת כבודן, חדירה לצנעת חייהן האישיים וכפיית מנהגים בניגוד לרצונן, וכל זאת בכדי לקיים מצווה דתית. זאת, עד כי במצבים רבים הנשים הטובלות נאלצות לבחור בין כבודן ופרטיותן לבין חיי זוגיות ומשפחה. כל זאת, בשל הוראותיהן של המועצות הדתיות - בכללן המועצה הדתית בירושלים ושל הבלניות הפועלות בשמן, ובניגוד מוחלט לנהליו של המשרד לשירותי דת לפיהן על הטובלת, ועל הטובלת בלבד, מוטלת האחריות על מהות וכשרות הטבילה".
עו"ד שרה וינברג מהמחלקה למדיניות ציבורית ומשפטית בעמותת 'עתים' אמרה לאחר הגשת העתירה "נראה כי אין אח ורע לתופעה שכזו, המתרחשת בצל פעילותם של מוסדות שלטוניים, בה אך ורק בשל כניסתן למרחב דתי, נשים מאבדות את זכויותיהן הבסיסיות ביותר. מעבר לכך, כיוון שטבילה במקווה הינה מצווה אינטימית ביותר, אשר מאז ומעולם הייתה "בין האישה לבוראה”, ההתערבות החיצונית באופן קיומה מפקיעה מהנשים הטובלות לא רק את האוטונומיה על גופן אלא אף את השליטה והאחריות על עולמן הדתי".
רני חזון-וייס מזכ"לית סיעת ירושלמים ומובילת מחאת המקוואות בירושלים ויוזמת הקמפיין "תנו לטבול בשקט", עותרת: לצערי הפגיעה בטובלות בירושלים הולכת ומחמירה. ממצווה אהובה ויקרה, הפכה מצוות הטבילה לשנואה על ידי נשים רבות עד כדי שיש נשים שהפסיקו לטבול. האחריות על הטבילה היא של האישה הטובלת והיא שנאמנה ואנו מבקשות להשיב לכל אישה את האפשרות לבחור את הדרך בה היא טובלת: עם בלנית, עם חברה או לבד. לצערי, כל ניסיון לשיתוף פעולה עם המועצה הדתית והרבנים הראשיים של ירושלים לא הובילו להתקדמות ואין לנו אלא להחריף את דרכי הפעולה ולהשתמש באמצעי החוקתי על מנת להגן על הנשים הטובלות.