הבנים אמורים לקבור אותנו, לא אנחנו אותם

כשמרים פרץ הגיעה ללוויתו של יובל הימן בהר הרצל משהו בה נשבר לרגע. משהו נסדק. בין עשרות הקברים הזהים, המצבות הדוממות והעצים שעוטפים בירוק את השיש ושכול, האישה החזקה, מדליקת המשואה ביום העצמאות, שהפכה את כולנו לקצת יותר טובים, קרסה לרגע אחד, אחד בלבד, ואז היא חזרה להיות האם השכולה, הדוגמא של כולנו.

"שמעתי את כאב האחים, ההורים, החברים, והבנתי שאנחנו קוברים את מיטב הנוער, את מיטב ילדינו. אתה נשבר מול הדבר הזה, מול החידלון הזה. אתה רואה את בנך מובל לקבר ויודע שהוא לעולם לא יבנה את ביתו. הוא לא יחגוג או ישמח. מלוויתו של יובל המשכתי לשדרות וקיבלתי כוחות. עשיתי את הקשר בין הנפילה של יובל, של צפריר, של משה, של כולם, לבין החיים. קשר של דם. בדמיך חיי".

את מרים פרץ כמעט ולא צריך להציג. האם ששכלה את שני בניה, את אוריאל לפני 12 שנה בלבנון ואת אלירז ברצועת עזה לפני 4 שנים, הפכה כבר מזמן לסמל האישה הישראלית הגאה, שממשיכה הלאה למרות הכל. בין שכול ומוות היא ממשיכה להתנהל ולחזק, מפיצה אור בים של חושך.

"ביקשו ממני לחזק את תושבי שדרות ויצאתי מחוזקת", היא מספרת בראיון ל'כיפה'. “ראיתי את הנוער, את גדוד גפן שאיבד את מפקד הגדוד, פגשתי חייל של בני אוריאל, מילואימניק שאמר שהוא נכנס לעזה ברוח של בני. את הרוח הזו חמאס לא שברו ולא ישברו. התושבים ותלמידי ישיבת ההסדר בשדרות יצאו החוצה עם אלפי דגלי ישראל. אנשים רקדו ברחובות ואני רק רוצה לצעוק לעבר עזה: “אתם רואים את הנערים האלו? אתם ממשיכים להחריב ואנחנו נמשיך לבנות לעד!”.

"בדרך בחזרה לבית בגבעת זאב, בשעה מאוחרת, תפסה אותנו אזעקה ליד מודיעין. השתטחנו על הכביש ורובי, הנהג, תלמיד הישיבה בשדרות אמר לי: 'יש לכם דקה וחצי לתפוס מחסה. את יודעת מה אפשר לעשות בדקה וחצי?'. יצאתי במהלך המבצע הזה לחדר המדרגות אולי פעמים שלוש והם חיים כל חייהם במקלטים ובממ"דים. שם אתה רואה את רוח ישראל שלא נשברת".

בעוד הטילים ממשיכים ליפול על עוטף עזה, על אשקלון ועל תל אביב, מאות לוחמים ממשיכים להילחם במסגרת מבצע צוק איתן. נלחמים וחושפים מנהרות שיועדו להגיע ליישובים השונים. לבית ילדים, חדר אוכל או גן ילדים של קיבוץ או מושב. בכל חשיפה של מנהרה או תקרית בעזה חוזרת מרים ברגע אחד לזיכרונות הכואבים.

"כל המשפחות השכולות בארץ חוות בימים אלו מחדש את החוויה הזו של נקישה בדלת. אנחנו חוזרים ברגע אחד אחורה ליום המר ההוא שבו נחצו חיינו. החיים אינם חיים. אני חוזרת לאוריאל בלבנון ולאלירז בעזה ומגלה דבר מדהים", היא אומרת. “אלירז יצא להגן על ילדי קיבוץ עין השלושה לאחר שהחמאס יצא מהאדמה. מדובר באותו מקום, באותם שמות, באותה עזה ובאותו מאבק שלא מסתיים. זה חוזר בכל פעם מחדש ואתה חווה את הרגעים הללו שוב ושוב".

"מצד שני", היא אומרת, "כשאני מגיעה למשפחות יש לי מראה. הייתי שם והוכחתי שאפשר לקום. אני כאן עכשיו, לבושה, ממשיכה. אני חוזרת לרגע אחורה אל הכאב, ואני בוחרת, כי זו בחירה, לא להישאר במערבולת הכאב. כשאני הולכת למשפחות השכולות ונפגשת עם החיילים אני מחזקת את עצמי. זהו אומר שהייתי שם והמשכתי. זה חלק מהווית חיי. העצב משולב בשמחה. הנשמה עדיין בוערת והשמחה נאספת מפיסות האושר. לדעת שהיום קברו חייל בודד כשאומה שלמה עומדת לצידו, לדעת ששלשום קברו חייל בודד עם 20 אלף איש שליוו אותו, זה הדבר שעושה את ההבדל. בארצות הברית אף אחד לא מכיר את החיילים. אף אחד לא יודע שמישהו נפל. אנחנו יודעים. בשבילנו הם שמות ולא מספרים. הם היסטוריה. זיכרונות".

אני מקבלת את הכוח שלי מהמשפחות

בימים אלו מסתובבת מרים פרץ בארץ ומחזקת בדרכה שלה, בעזרת הסיפורים והרוח המיוחדת, את המשפחות השכולות ואת התושבים המופגזים. במהלך הראיון השיחה הופרעה על ידי טלפון שצלצל. “רגע", אמרה מרים. “זו קצינת הנפגעים של גולני. היא אמרה שהמשפחה של שון כרמלי רוצה שאבוא אליהם מחר. ברור שאבוא אבל אני לא יודע מי יחזק את מי. אני אותם או הם אותי".

"הייתי היום אצל משפחתו של משה מלקו מירושלים. משפחתו עלתה לארץ מאתיופיה. הגעתי אל משפחה שאני לא מכירה, וגיליתי שם את אחיו, אברהם, שלמד בעצמונה כמו בני אלירז וזכרתי אותו. לידו ישבה אסתר אחותו. בת השירות הלאומי בירושלים. אנחנו קשורים אחד לשני וזה לא משנה אם אתה מרוסיה, אתיופיה או מרוקו. יש קשר של עם ישראל. אנחנו הולכים יחד לקרב. בכאב גדול אבל עם אמונה שאנחנו לא ששים אלי קרב. אנחנו נלחמים על זכותנו לחיות בארץ הזו", היא אומרת.

"בפגישה שלי עם משפחת מלקו, פגשתי את סבתו שסיפרה שהיא עלתה לארץ ב-1991. בדרך נפטרו שבעה מבני משפחתה בסודן, אבל היא המשיכה לירושלים. זו הירושלים עליה נפלו החיילים. זה הבית שלי ואני נשארת כאן. אנחנו נלחמים על הבית, על החירות ועל הזכות לחיות כבני חורין".

(צילום: פלאש 90)

"המציאות הזו אומנם פותחת את הכל מחדש, אבל יש משפט של חנה סנש - 'הלכתי כי קרא הקול'. יש מציאות וצריך לשים את האבל הפרטי בצד. כשהודיעו שנכנסים ללחימה קרקעית ידעתי שאני צריכה להתייצב וכשאני מגיעה למשפחה אני נמצאת איתה באופן טוטאלי. אני עם שון, עם יובל, עם כולם. אני מגיעה ממקום של נתינת מעט כוח. להסביר שאפשר להמשיך והכוח החיים חזק יותר מהמוות. קשה ומורכב להמשיך, אבל צריך לעשות את זה. כל אדם מתמודד עם התהליך באופן אחר. אחד מוריד את הכיפה, שני מתחזק יותר. אליעזר בעלי ז"ל היה עסוק בדבר אחד בלבד - בהנצחה. ביתי, הדס, שותקת ולא אומרת את שמם של אוריאל ואלירז".

"אני מקבלת את הכוח שלי מהמשפחות", היא אומרת. “כאב בכאב נוגע אבל הכוח מנצח את הכאב. ישבתי עם המשפחה של בניה רובל בחולון והיא אמרה שכל השכנים אמרו לו להיות ג'ובניק אבל הוא בחר ללכת לצנחנים. 'הייתי גאה שהוא הלך להיות לוחם', אמרה לי ואחיו אמר שהוא רק מחכה לרגע שיוכל לשרת את המדינה. אני אומרת תודה לאלוקים שיש לנו אנשים כאלו. הם מבכים את ילדיהם וממשיכים להאמין בצדקת הדרך. צריך לקחת את ההספדים של ההורים, האחים, וללמוד מהם מהי אהבת הארץ. על איזה עכשיו גדלו הילדים, והערכים ממשיכים גם אחריהם".

מרים מתייחסת לשאלה האם להמשיך את המבצע ולהעמיק אותו בשוויון נפש. “ברוך השם אני לא מקבלת החלטות ולא מובילה שום דבר", היא אומרת. “אני אימא שמכורח החיים נפלו שני בניה. אני לא יודעת איך צריך להילחם. אני רק יודעת שהחיילים צריכים לשמוע דבר אחד - שאנחנו עומדים מאחוריהם ומתפללים לשובם בשלום. לומר שאנחנו סומכים עליהם ושאנחנו יודעים שהם עושים בעל כורחם את הדברים שהם עושים. אני לא יודעת אם נכון או לא נכון להמשיך. זה לא המקום שלי. המקום שלי הוא מקום של אימא, וכדאי שלא כולנו נהיה פרשנים. צריך לסמוך על המנהיגות, על צה"ל וקודם כל על הקב"ה - שישמור עליהם ושיחזיר אותם בשלום הביתה".

את מבינה אימהות שלא רוצות שילד שלהם ילך למלחמה?

"כן. אני יכולה להבין אימא שילדה בצער את ילדיה, שיחלה להביא אותו העולם, שדמיינה אותו בונה בית. תפקידה של אימא הוא לשמור על הילד שלה. מהרגע שהם נולדים אנחנו מזיזים עציצים כדי שהם לא יפלו, סוגרים את המדרגות כדי שלא יתגלגלו. זה הטבע האנושי של אימא. הכי אנושי בעולם שתהיה לאימא חרדה. ביום שגייסנו אותם, ביום שראינו את הילד עולה לאוטובוס, ביום ההוא נולדה החרדה".

את מרגישה סגירת מעגל בימים אלו? כשצה"ל פועל בעזה, במקום בו אלירז נהרג?

"אני זוכרת ששנה לאחר שאלירז נפל, השב"כ עלתה על החולייה שחדרה לישראל והרגה אותו. זה היה ביום הראשון ללימודים של הנכד שלי - אור חדש אוריאל. באותו ערב הודיעו לי שהרגו את ראש החולייה, ואני אמרתי 'הינה אור חדש עולה לכיתה א' ביום שצה"ל חיסל את ראש מארגני המנהרות שבא להרוג את ילדינו'. זה הניצחון שלנו. הידיעה שאנחנו נגיע אליהם בסוף. האויב צריך לדעת דבר אחד. שאנחנו נגיע אליהם. הם צריכים לדעת שגם אם זה ייקח שנה, שנתיים או ארבע שנים אנחנו נגיע אליו ונגמור את החשבון”.

"אתה שואל אם יש במבצע סגירת מעגל?”, היא שואלת ודמעות בעיניה. “יש בזה סגירת מעגל, והלוואי וייסגר המעגל של הכאב. הלוואי ולא נצטרך לטמון את מיטב בנינו. הלוואי שנזכה, אנחנו ההורים, שאנחנו נמות והבנים שלנו יקברו אותנו. הם אמורים לקבור אותנו וללוות אותנו בדרכנו האחרונה. אבא לא אמור לקבור את בנו וסבא לא אמור לקבור את נכדו. אתמול, כשהייתי בלוויתו של יובל הימן צעקתי בליבי לקדוש ברוך הוא. אמרתי 'תשמע את הזעקות של ההורים, של הסבים והסבתות, על קבורת בניהם ונכדיהם. אנא, פתח שערי שמים ואל תשלח ידך אל הנערים הללו".