השבוע עברה בוועדה השרים לענייני חקיקה הצעת החוק של חבר הכנסת אלעזר שטרן המחייבת את הרבנות להעניק תעודת כשרות גם למסעדות הפתוחות בשבת במידה והאוכל כשר. הצעה זו עוררה את חמתם של רבים, ובאמת אפשר לתמוה עליה. האם ייתכן כי מבחינה הלכתית מסעדה הפתוחה והמבשלת בשבת תחשב כשרה? האם ניתן לפקח על כשרות אם המשגיח אינו יכול להגיע למקום יום אחד בשבוע? האם ריאלי שבית עסק יחזיק שני מערכות של כלים ומכשירי בישול, כנדרש במקרה כזה?
אלא, שאלות אלו הינם טכניות ולא מהותיות. בוודאי ניתן למצוא להם פתרונות הלכתיים וטכניים, כפי שעשו בעבר כמה רבנים אזוריים בצפון, וכפי שעושים בכמעט כל בית מלון בארץ בהם יש משגיח הנוכח בשבת. מבחינת ההלכה ניתן לוודא שהאוכל המוגש בימות החול יהיה כשר למהדרין, גם אם מבשלים במקום בשבת. זה מורכב ודורש מאמץ, אבל אפשרי.
ברצוני להעיר כמה הערות מהותיות יותר העולות סביב סוגיה זו:
-
מדרון חלקלק. החשש הדתי המשמעותי שעולה כאשר מתחילים להעניק תעודות הכשר למקומות הפתוחים בשבת היא העלייה הדרמטית הצפויה במסעדות פתוחות בשבת. כל עוד תעודת הכשר תלויה בסגירה בשבת יש מאזן בין הרווחיות העולה מתעודת הכשרות לבין הפוטנציאל הכלכלי של עוד יום עסקים בשבוע. ברגע שאפשר גם וגם יש להניח שזה יתאים להרבה עסקים.
-
הפרדת רשויות. חוק איסור הונאה בכשרות הוא חוק להגנת הצרכן. עניינו יכול להיות כשרות המזון בלבד, כפי שכבר נקבע בבג"צ. אלא שהחוק מגדיר את הרבנות הראשית לישראל גם כרגולטור של החוק ובנוסף כמחזיק הבלעדי ברישיון לתת שירותי השגחה. המחסור בהפרדת רשויות בתחום הכשרות, והמונופול הנמצא בידי הרבנות הנשלטת מזה שנים על ידי הציבור החרדי הפכו את הכשרות בישראל לכלי פוליטי ומגזרי.
-
מסורתיות והלכה. כאדם שומר תורה ומצוות קשה גם לי לראות מסעדות פתוחות בשבת, יחד עם זאת אני מבין את רצונו של הציבור הפוקד את אותם מסעדות. הרצון שיהיה איפה לאכול ולבלות ביום החופשי. בנוסף חשוב לי שמושגים כמו "שבת" ו"כשר" ימשיכו לשאת משמעות עבורם, ואני יודע שבעבור רבים מהם אלו מילים עם משמעות מסורתית וחברתית אך לא הלכתית מובהקת.
-
מרחב ציבורי משותף ומוסכם. הנכונות לראות ולהבין את האחר והאמונה כי ניתן להגיע לפשרות טובות במרחב הציבורי, הם התקווה שנותרה לנו לשימור על מכנה משותף רחב של זהות יהודית ברחוב הישראלי. עבודה חשובה ביותר בכיוון זה עשו פרופסור רות גביזון והרב יעקב מדן באמנה שכתבו אשר יצרה שפה והקשר לשיח זה. נכון להיום זו שפה שהמגזר החרדי, הרבנות הראשית לישראל ולצערי גם חלקים בציבור הדתי לאומי, אינם מבינים. הם מעדיפים להנציח את הניכוס הבלעדי של המושגים האלו לעצמם, ולהמשיך את מאבקי הכוח סביב החקיקה הדתית, מאבקים שעתידים להפסיד להערכתי.
פתחנו את הפרויקט שלנו "השגחה פרטית- כשרות קהילתית" כי ראינו שחוק איסור הונאה בכשרות מזיק לפנים של הכשרות ברחוב הישראלי ופוגם גם ברמת הכשרות. לעיתים קרובות אנו נשאלים אם אנחנו מוכנים לקיים את המודל שלנו במקומות שפתוחים בשבת. התשובה שלנו היא שקודם כל יש לקיים שיח אזרחי סביב המאפיינים של השבת במרחב הציבורי. ברגע שתהיה אמנה אזרחית חדשה בנושא השבת במרחב הציבורי בירושלים, חתום על ידי מספר משמעותי של אנשי ציבור, שומרי הלכה ושאינם, לא רק שנכניס את הפרויקט למקומות השומרים על אותה הסכם הפתוחים בשבת, גם נרגיש מחויבים לכך.
הרב אהרון ליבוביץ, מייסד "השגחה פרטית - כשרות קהילתית על פי ההלכה", חבר בבית הלל, ראש בית מדרש "סולם יעקב" בנחלאות, יו"ר מינהל קהילתי "לב העיר" ומזכיר סיעת "ירושלמים" בעירייה.