חמישה ימים חלפו מאז נחטפו שלושת הנערים מגוש עציון ואיכשהו עיקר השיח הציבורי סביב היעדרותם של השלושה נסוב סביב תרבות הטרמפים של התושבים ביהודה ושומרון, ולא על העובדה שנחטפו בידי מחבלים. מדוע הדבר קורה והאם זו הפעם הראשונה?
שמונה שנים בדיוק עברו מאז חטיפתו ורציחתו של אליהו אשרי. הנער בן השמונה העשרה, תושב איתמר שעלה על טרמפ בכניסה ליישוב עופרה ביוני 2006, בדרכו מביתו לכיוון המכינה בנווה צוף, בה למד. כבר אז נשמעו הטענות על שימוש בטרמפים ביהודה ושומרון אך גם אז כמו היום אליהו אשרי אפילו לא הוגדר נעדר. איש לא דיווח שנעלם, ורק לאחר שהתקבל במערכת הביטחון דיווח מהארגון הפלסטיני 'ועדת ההתנגדות העממית' כי הוא מחזיק בצעיר ישראלי וכי הוא מאיים להרגו, התעורר החשד האפשרי שיש חטוף ישראל. במערכת הביטחון התייחסו לדברים בחשד ובזהירות, ורק עם פרסום הדברים, פנה אביו של אשרי למשטרה ודיווח על היעדרות בנו.
בעידן בלי סמארטפונים, לא היו דיווחי קש ברשתות החברתית, רק עדויות. עדים שונים הגיעו למשטרה וסיפרו על נער שנסע בטרמפים מביתר עלית לנווה צוף, דרך הגבעה הצרפתית. איפשהו בדרך נעלמו עקבותיו ורק אז הציבור התעורר. הערנות המשטרתית גברה, בניסיון לאתר את אליהו.
צה"ל נכנס לרמאללה בניסיון לחפש את הנער הצעיר מאיתמר שבשלב הזה עדיין היה אולי חטוף. איש לא היה בטוח, אך במערכת הביטחון רק גברה הערכה כי אליהו אשרי אכן נחטף על ידי ועדת ההתנגדות. פאניקה אחזה בתושבי יהודה ושומרון, תיאורית נחשון וקסמן שוב עלתה באוב, ושוב גם הפעם איש לא ידע את נפשו. האם אליהו אשרי חי או מת, ובכלל האם יש עוד תקווה.
בסופו של פרק מותח בחייהם של הישראלים, אחרי ארבעה ימים קשים של בני המשפחה, גופתו של אליהו אשרי, בן 18 מההתנחלות איתמר, נמצאה ב-02:30 לפנות בוקר בשכונת א-טירה במערב רמאללה. הסוף היה בלתי נמנע, על פי חקירת השב"כ, עלה כי אשרי נחטף על ידי וועדת ההתנגדות כפי שדווח, אך נרצח במקום, ומעולם לא הוחזק בחיים. באותו שבוע, אגב, נחטף גם לא אחר מאשר, גלעד שליט.
הימים ימי ממשלת אולמרט, הרמטכ"ל דן חלוץ, ולראשונה מאז תכנית ההתנתקות מגוש קטיף, בעקבות חטיפת שליט צה"ל נכנס לרצועת עזה. גם אז, כמעט כמו בימים אלו שבו נחטפו שלושה נערים מיהודה ושומרון, המדינה נכנסה ללוח שידורים צפוף ומיוחד.
רק על חטיפת שליט דיברו, ומי שלא דיבר היה חריג. לא נורמאלי. דיווחים שוטפים רצו בתקשורת, מעקב צפוף אחרי צעדיהם של חיילי צה"ל, כוחות מוגברים, וכולם רצו רק דבר אחד - להחזיר את החייל החטוף, הילד של כולנו, גלעד שליט, הביתה.
איפה אשרי בסיפור הזה? כמעט ולא היה. הצעיר בן השמונה עשרה נעלם מהשיח הציבורי. שליט היה הקונצנזוס, הילד של כולנו, ואילו אשרי היה "הילדים ההם", המתנחלים חבושי הכיפה, שתופסים טרמפים אל מותם.
לא היה מדובר בניתוק מדומה, אלא במציאות מוכרת. שני חטופים, עם אחד והנוק אאוט של שליט בקרב על הפופולאריות. התקשורת רצתה את שליט בבית, והבינה למה אשרי לא בבית. הייתה זו חלוקה ברורה.
העיתונאית, אילנה דיין בראיון לחיים זיסוביץ, בתכנית "תיק תקשורת", הייתה מספיק אמיצה, כדי לומר בפירוש שגלעד מוגדר כחייל ממצפה הילה, טנקיסט, מלח-הארץ. ואילו אליהו הוא מתנחל מאיתמר. ואי אפשר לומר עליו יותר.
הראשון הילד של כולנו, ואילו האחר הילד החורג. העיתונאי דן מרגלית כתב אז במעריב, "העובדה שרק חצי מדינה מתאבלת על אליהו אשרי, מפני שהיה מתנחל, היא תמרור אזהרה מפני הדרך המוליכה לשתי מדינות לעם אחד".
יש שיטענו שהקול השמאלי שעומד מאחורי מקלדת ומיקרופון הוא קול צפוי של ההדרה התקשורתית של ציבור המתיישבים. ההתפרעות הפלסטינית היום יומית שמתרחשת ביהודה ושומרון לא זוכה לסיקור לא רק כי היא לא מעניינת, אלא כי במובן מסוימת, היא מובנת.
האם התקשורת סלחנית למציאות הזו? יתכן. מצפייה בסיפורם של אליהו אשרי וגלעד שליט עולה כי היא לא חפצה בהתיישבות. היא רוצה אותה מחוץ לתקשורת, ומחוץ לקו הירוק. ייתכן שהעובדה שהצעירים תפסו טרמפים היא לא זו שמפריעה לתקשורת, אלה יעד הנסיעה הוא שלא מצא חן בענייה?