לא מעט מקרי התאבדויות הגיעו לתקשורת בזמן האחרון. החל מילד שהתאבד בעקבות התעללות חבריו, ועד לסדרת ההתאבדויות האחרונה בקרב קהילת החוזרים בשאלה. יש המנסים לגלגל את האחריות על המדינה, על המשפחות או על הרבנים, אבל בנושא רגיש וכאוב כגון זה, האשמות כוללניות כאלה מחטיאות את המטרה ואינן מועילות. מדובר בעניין שהוא מצד אחד אישי מאד, ומצד שני קשור לנושאים יסודיים, הנוגעים לכל החברה בה אנו חיים.
בחברה המערבית המודרנית, המוות הוא מעין טאבו. לא מדברים עליו, לא חושבים עליו, וכשהוא קורה, מתייחסים אליו כאל תאונה מפתיעה ומצערת שניתן היה למנוע. זוהי גישה מובנת של חברה מחולנת, שאין לה אלא העולם הזה, ואינה מעסיקה את עצמה במה שאחריו. אבל המוות נשאר אותו המוות, בין אם מתייחסים אליו ובין אם לא. ועל הרקע הזה, בחירתו של אדם מסוים לשים קץ לחייו, לא רק מזעזעת את המעגל הקרוב אליו, אלא מהווה סטירת לחי בפרצופה של החברה בכלל. החיים נתפסים כמובן מאליו, והערעור על המחויבות להם מהווה שבירת טאבו, ניפוץ אלילים, הצבת שאלה שהיא מחוץ לגבולות השיח המוסכם - או שמא מתן תשובה לא מקובלת לשאלה כזו. חזרה בתשובה או בשאלה, מנתקת את האדם מחברתו הקודמת; התאבדות מבודדת אותו מהאנושות כולה.
אבל באמת אין שום דבר מובן מאליו בחיים, או ברצון לחיות. אין, ולא יכולה להיות, שום הנמקה רציונאלית לשאלה למה לחיות. למה לדבוק בקיום של מאבק מתמיד, של רדיפה אינסופית אחר מטרות שמאבדות את טעמן ברגע שמשיגים אותן. למה להמשיך לחיות עם הכאב, עם אותה חיה שחורה המכרסמת אותך מבפנים, ואינה נותנת מנוח. כל חישוב תועלתני פשוט, יוביל למסקנה שאפס כאב טוב יותר מאשר כאב כלשהו; ואם שאיפתנו היא צמצום הכאב, הרי שהבחירה הרציונאלית היא פשוט לכבות את האור, וללכת לישון לנצח.
השאיפה לחידלון, לשלווה המבורכת של המוות, אינה זרה ליהדות. נתנו לה ביטוי משה, שמשון, שאול, אליהו, יונה, ירמיהו ואיוב, שכולם שאלו את נפש למות, כאשר לא יכלו עוד לשאת את הקושי שבקיום. קהלת שיבח את יום המוות יותר מיום הלידה. חז"ל קבעו ש"על כורחך אתה חי", ושנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. ההתאבדות היא אמנם חטא חמור שעונשו גדול, אבל הפיתוי לחטא הזה אינו מן הקלים. לא לחינם נדרשו הרתעות כל כך חמורות כלפיו. אנו מגנים את המתאבדים, ומעיקר הדין אף קוברים אותם מחוץ לגדר, אבל בסתר ליבנו אנו חשים לפעמים קנאה והערצה כלפיהם, על האומץ להסיק את המסקנה ההגיונית והמתבקשת, שאחרים אינם מעיזים להסיק. אולי בגלל זה כבר לא מיישמים בפועל את הסנקציות ההלכתיות כלפי המתאבדים. איכשהו הם הוציאו את עצמם מחוץ לגבולות השיפוט וההיגיון האנושי, ומשפטם מסור בידי אלוהים לבדו.
המענה היחיד שניתן לתת להתאבדות, הוא ההכרה באי-הרציונאליות הטבוע ביסוד הקיום והחיים. זוהי הכרה קשה ביותר לחברה הרואה את עצמה כמחויבת לרציונאליות ולהיגיון. אבל עם כל הכבוד לאלו, לשאלות הגדולות ביותר אין הם נותנים מענה. המדע יכול לרפא חולים ולהאריך חיים, אבל לא לתת לאדם סיבה לחיות. סיבות כאלה צריך לחפש במעמקי הנפש, בתחום הקיומי שקודם למלים ולדיבור, לשאלות ולתשובות. וזהו התחום המופקר ביותר בחברה כיום, המתמקדת בחיצוני ובמוחשי, בפרקטי ובמהנה, ורואה את הנפש כלא יותר מסרח עודף של הגוף. כשאין ערך לקיום עצמו, הוא הופך לאפס, ומאפס כל דבר שמכפילים בו - גם את העולם כולו. המגדלים הגבוהים של ההיגיון קורסים לאבק, כשמתברר שהם בנויים על יסודות חלולים, וכל ההנאות מאבדות את טעמן כשאין מוטיבציה לשאת את הכאב.
התאבדות אינה ביטוי למחלת נפש, אלא לרציונאליות מושלמת. הרוצה לבחור בחיים, חייב להכיר באי-הרציונאליות שבהם, ולקבל אותה ללא רתיעה. להבין שיש ערכים ועקרונות שאינם ניתנים להסבר הגיוני, ושכוחם מחייב יותר מאשר התשוקה. לא כל תשוקה צריכה לבוא על סיפוקה, ולא כל כאב חייב להיעלם, וצריך ללמוד לחיות איתם פשוט כי זה מה שנכון, גם אם אי אפשר להוכיח את זה. עד שלא נתחיל להתייחס ברצינות למכלול הקיום ולמעמקי הנפש, ולא רק לחלק הצר שאפשר למדוד במעבדה - ימשיכו אנשים להסיק את המסקנות המתבקשות, ולשים קץ לאבסורד של הקיום. מחיר החיים הוא האמונה במשהו שמעבר להיגיון ולדעת. ואם אנו חפצים חיים, עלינו להיות מוכנים לשלם אותו.
לאתר של משה רט - www.mysterium.co.il