במאמר הבוקר התייחס דרור אידר בעיתון ישראל היום לנושא ברית המילה העומד היום על סדר היום. הוא כותב "מהיכן מגיעה הקריאה לא למול? האם מקרה הוא, שאלה המוכנים לבתר ולכרות ולחתוך בחדווה בבשרה החי של ארץ חיינו, דוחקים בנו לא לחתוך את עורלת הבשר, כלומר לא להשתתף בכריתת הברית העתיקה של עמנו? [...] ההתנגדות למילה היא חלק מתהליך הרדיקליזציה ההרסני שעובר השמאל הישראלי בשנים האחרונות".
בבוקר כזה אני מודה לאל הטוב שלא עשה אותי פסיכואנליטיקאי, שאם לא כן הייתי מחויב לחשוב על הקשר בין פאלוס לארץ ללאום שבנפשו של אידר. למזלי אני יכול להתפנות לתובנות אחרות, ולהלן אחת.
נפתלי בנט היה הראשון שקושר בין חוסר הרצון למול לבין עמדה פוליטית ודרור אידר הוא השני. מדובר לא רק בדרך רדודה במיוחד להגן על המנהג העתיק הזה, אלא בחוסר אחריות קודם כל כלפי התרבות היהודית שלכאורה חשובה כל כך לשני אלה.
תועמלנים ופוליטרוקים, אנא שימו לב: העברת הדיון הלגיטימי והחשוב במנהג מסורתי לשדה הפוליטי, פירושה הפסד מידי לתרבות היהודית. ברגע שמדובר בעניין של מחנות פוליטיים, של זהות פוליטית, של אלימות מילולית פוליטית, יותר ויותר אנשים יתרחקו מהתרבות ולא יקדישו לה מחשבה נוספת, אלא ידחו אותה כחלק מהמחנה "שלהם", של הצד שמנגד.
במקרה של המילה, יותר ויותר אנשים יבצעו את המעשה באופן חסר מודעות כסימן לפטריוטיזם גאה או אתנוצנטריזם נלהם, יותר ויותר אנשים לא יבצעו אותו באופן חסר מודעות כעדות לקוסמופוליטיות הומניסטית או רגישות ליברלית. התרבות כתרבות והמסורת כמסורת יאלמו.
אנחנו מתקרבים לסיפו של הרגע שבו המילה תהפוך למקבילה מסורתית לצעיף של בית"ר ירושלים. ברגע הזה היא תבטא לא ברית עם אלוהים ולא מנהג עתיק ולא שיתוף גורל ולא מסורתיות עממית אלא רק מחנה פוליטי מסויים. זה יהיה סופה התרבותי, הדתי והלאומי.
תומר פרסיקו הוא חוקר דת ורוחניות עכשווית במכון שכטר בירושלים
פורסם לראשונה בפייסבוק