בכל מערכת הבחירות בירושלים יש רק רב אחד שמתמודד על תפקיד במועצה. בגיל 14 הוא עלה לארץ לבדו מארצות הברית, למד לרבנות אצל הרב שג"ר, הדריך יחד עם ח"כ רות קלדרון ב'גשר' וכיום הוא ראש כולל להכשרת רבני קהילות בשכונת נחלאות בירושלים. עד שהמפלגות הדתיות יישבו את הסכסוכים ביניהם, הכירו את הרב אהרון לייבוביץ' מסיעת 'ירושלמים', ”הקרליבך“ של העיר ירושלים. האם לא הגיע הזמן שרבנים יתרחקו מפוליטיקה ואיך קורה שרב יושב בסיעה שמכשירה פתיחת עסקים בשבת?
"אחת הדמויות שהושפעתי מהן אולי יותר מכל היה הרב שלמה קרליבך", מספר הרב לייבוביץ' במבטא אמריקאי קל, איטי ועם חיוך שמבצבץ מדי פעם ובפעם. "הרב שלמה היה בחתונה שלי ושל אשתי, הוא ניגן לנו והיה לנו הזכות שיערוך את החופה. החיים שלי באיזשהו מקום שייכים לעולם הדתי לאומי אבל עם הרבה רוח חסידית במפרשים שהכניס הרב קרליבך. לקחתי ממנו בעיקר את אהבת ישראל הגדולה שהייתה לו והפתיחות לאחר. הרוח החסידית נפוצה היום בחברה הדתית אך בצעירותי היא כמעט ולא הייתה קיימת. זו רוח שהשתדלתי להביא כמשגיח רוחני בישיבת מעלה גלבוע ובבתי המדרש שהקמתי, סולם יעקב', להכשרת רבנים ומנהיגים שפועלים קצת אחרת".
מה זאת אומרת רבנים שפועלים אחרת?
"זה אומר שילוב של שמים וארץ. בכולל שלנו לומדים רוב היום גמרא והלכה אבל גם עיסוק בחכמה פנימית. זה יחס שונה לתפקידו של רב, בדרך כלל מלמדים רב איך לדבר בפני הקהילה ואנחנו מלמדים גם איך להקשיב לקהילה. מלמדים רבנות שהיא פחות היררכית אלא יותר מאפשרת. רב שהוא יותר מנחה תהליכים, יותר מאפשר, מנהיג מלמעלה".
רב כמנהיג רוחני.
"כן, אנחנו קוראים לזה משפיע רוחני. בכל הנוגע להלכה אנחנו מחמירים קלה וכבחמורה ואפילו היו שקראו לנו חרד"לים, אבל האוריינטציה שלנו היא חברתית, שרואה את האחר בגובה עניים. אנחנו מלמדים שיש מחלוקות ראויות ביחס להלכה לגבולות הגזרה של התורה וצריך לכבד את המחלוקת הזו.
”העולם ההלכתי נמצא כיום במגננה מתוך חשש וחוסר בטחון עצמי. אני רואה את זה כמשהו שצומח מתוך ניתוק רוחני שקיים בנו. היו שנים בהן נתנו את הדגש רק על הלכה ולא ”הבאנו סחורה“ מבחינת החוויה הדתית. מי שגדל במקום עצמתי מבחינה רוחנית, מרגיש יותר בטוח ופחות מרגיש צורך להצדיק עצמו אל מול האחר. כשאתה מרגיש חוסר בטחון בעולם שלך אתה לא מסוגל להיפתח לעולם של אחר כי הוא מערער אותך. בבית המדרש שלנו, שקיים כבר 7 שנים, ישבו ולמדו אנשים שאינם שומרי הלכה במובן הקלאסי. הם היו יוצאים מן הכלל אבל הרגישו בנוח ככאלה ובית המדרש היה מסוגל להכיל אותם ואת האתגר שהם מביאים".
תקן אותי, אבל הדתיות שלך היא דתיות-אמריקאית.
”במידה מסוימת“.
אתה חושב שחסר לנו קצת ממנה?
"תראה, יהדות ארצות הברית יותר פתוחה לריבוי דעות בתוך העולם היהודי ובמידה מסוימת זה נובע מכך שסולידריות יהודית היא חשובה ומשמעותית מאוד בדינמיקה שיש לקהילה היהודית אמריקאית עם מי שאינם יהודים. הסולידריות הזאת מושתתת על ערכים יהודיים כמו ”אל תדון חברך עד שתגיע למקומו“, ”ואהבת לרעך כמוך“, שבעים פנים לתורה ועוד.
”אני חושב שבעבר היהדות-הארצישראלית התאפיינה בקוטביות ומגזריות מאוד מאוד חזקה, אבל היום החברה שלנו כבר עוברת השפעות מתוך היהדות האמריקאית, שבאות לידי ביטוי בצורה החיובית שלהן, לדעתי. אני חושב שכבר עברנו פחות או יותר את השלב הזה והיום יש השפעות ותופעות חדשות שפוקדות אותנו".
אילו תופעות?
"בירושלים למשל יש תהליך של יצירת קהילות של דתיים לשעבר, זו תופעה ישראלית גרידא ללא קשר לאמריקה. זו נשירה מעולם דתי שלא נתן מענה חזק לצרכים הפנימיים של האדם ושם דגש רק על גבולות גזרה וזהו. אנשים יצאו החוצה ויצרו קהילה חדשה שהיא לא דתית ולא חילונית שיצרה טשטוש בגבולות הגזרה של הגדרות המגזרים".
טשטוש שיצר גם את הדתיים שמסמסים בשבת.
”נכון מאוד. יהודי יכול להיות חובש כיפה ואתה לא יודע איך נראית השבת שלו. אני רואה בעין חיובית את השינוי הזה“.
באמת?
”כן, כי זה מעביר את האחריות לפרט. כשאני מסתכל על האופן שבו הקב"ה בוחר לנהל את העולם אני רואה שהבחירה החופשית היא ערך מרכזי וכך גם האוטונומיה האישית. החברה שלנו נמצאת בחיפוש שבא לדעתי ממקום כנה ואמיתי לעומת מקום בו כל אחד משוכנע שהוא כבר מצא הכל ויודע הכל.
”היום המציאות מעלה שאלות ומביאה אדם לחיפוש. אני מוכן להיות רב שלא עסוק בלהיות שומר הראש של מצב החברה אלא רואה את תפקידי כרב בלהיות מנחה בתהליך ולהאמין שתהליך אמיתי מגיע למקום טוב. זו אמירה אמונית. בלחץ מתופעות חברתיות אני רואה כפירה. אנחנו נבהלים ולא סומכים על הקב"ה, צריך לתת בו אמון. אמון בעם שעושה חיפוש משמעותי הכרחי ובסוף יגיע למקום בונה ולא מקלקל. אמון בהקב"ה שמוביל אותנו למקומות הטובים".
אני גם חושב על זה הרבה. ראה את רבך, הרב שלמה קרליבך. הוא היה דחוי בידי רבני הציונות הדתית של לפני 50 שנה, אך היום ניגוניו הפכו למיינסטרים בבתי הכנסת.
"נכון, זה קשור לתהליכים שאני מתאר וקשור לעובדה שאדם מהפכן מאיים יותר בחייו ופחות במותו. כשהוא עבר מהעולם ההשפעה שלו התגברה והוא לא היחיד שכזה בהיסטוריה. זה תהליך מעניין. לר' שלמה יש הרבה מאוד פופולאריות וקשה לקבוע אם היא זו שהשפיעה על ההתנגדות אליו או שהיא דווקא גורם של ההתנגדות. שתי האפשריות מרתקות לטעמי".
אז מה בעצם מוביל רב בישיבה לחצות את הקווים ולעבור לפוליטיקה?
"יש דגמים שונים של רבנות ועולם הרבנים מגוון. היו רבנים שראו עצמם במקום של תלמיד חכם והיו כאלה במקום של מנהיג הקהילה. דווקא פוסקי ההלכה היו יותר אקטיביסטים, כי היה להם חיבור הכרחי לקהילה.
”המקום שאני מצאתי עצמי הוא כמנהיג קהילתי, אני לא רואה עצמי כתלמיד חכם גדול ואני מסוגל אמנם לפסיקה ברמה קהילתית אבל לא ברמה של עיר או מדינה. אני מסייע לאנשים למצוא את מקומם בחיים ובקהילה כי הרבה פעמים הדרך ההלכתית וההליכה בהלכה זה לא רק סיפור פרטי אלא קהילתי ולצד היותי רב וראש בית מדרש אני עוסק בקהילתיות ואקטיביזם קהילתי וניהלתי לא מעט מאבקים“.
אתה בעצם לא רואה סתירה בין רבנות לפוליטיקה?
”נכון. זה לא סותר. הלכתי ללמוד סמיכה לרבנות כצעד משמעותי להשפעה בקהילה מתוך אמירה חברתית. אני חושב שזה אחד מתפקידיו הקלאסיים של רב. זה צעד מאוד טבעי עבורי. אני לא רואה שינוי קריירה, אני נכנס לתקופת-משמרת בפוליטיקה, בדגם מעניין שאומר: בוא נקח אנשים שיש להם קבלות בעולם העשייה הציבורית ונכניס אותם למשמרת בפוליטיקה, כך שהם לא משקיעים בקריירה האישית אלא תורמים לחברה.
”זה פותר הרבה ניגוד אינטרסים בין הקידום האישי לבין שירות הקהילה. אני רואה בזה המשך לרצון שלי לעצב את החברה והעיר אני חושב שאני מיצג ציבור משמעותי שרוצה לראות את עולם התורה כזה שלוקח אחריות ציבורית שמגיב ופתוח לצרכים שעולים מהשטח, שלא סגור בד‘ אמות של הלכה בלבד, שקשוב למורכבות החברתית שיש לנו היום. אלו דברים שהסיעה שלנו 'ירושלמים' תחזק.
”יש רבנים שמתרחקים מפוליטיקה כדי להיות רלוונטים לכולם, וזה משהו שאני אישית לא מחפש. יש אנשים שזקוקים לקול מסוים וזו אחריות שלי להביא אותו. ”ירושלמים“ היא המקום הטבעי עבורי כייון שחברים בה דתיים וחילוניים שרואים זהות יהודית כערך מרכזי. זהות יהודיות שגם מעלה שאלות בין החברים השונים. זה שיח המעניין ביותר בעיר. זה שיח שכל מי שתחת לגיל 30 בירושלים נמצא בו. רוב הסיעות היום תקועות בשיח מגזרי".
מה רע בשיח מגזרי?
”צריך להודות שהציבור הדתי נמצא בפרשת דרכים מעניינת, וזה עלה בתהליך הבחירה לרב הראשי לישראל. לא כל הציבור בחרו לתמוך ברב סתיו וזה לא מפתיע. מהבחינה הזאת הרבה מהשאלות שעולות הן שאלות של פתיחות לאחר ואתה בעצם חייב לשאול על הרבגוניות החברתית שאתה מכיל, לעומת האידאליסטיות שלך שאתה דבק בה. מבחינה זאת בציבור הדתי לאומי אני בצד המחפש ואני יוצא מן הכלל שם, כי מי ששם - העולם ההלכתי שלו מתערער קצת. אבל החסידים בנחלאות, תלמידים של הרב שלמה, הם אנשים שלא מדברים בתפילה והתפילה בשמחת תורה מתחילה בשלוש לפנות בוקר ונגמרת אחר הצהרים ולאף אחד אין תלונות".
אתה לא רציני.
”כן, כן. באמת. זו צורת חיים כזו בה כולם אוכלים בשר חלק וחלב ישראל, אבל בחיים לא יבקשו זאת בבית של מישהו אחר כי הם חשים ערך לפתיחות כערך מהותי ולא שולי. הקהילה שלי בנחלאות היא קהילה קטנה אבל עם בשורה חשובה. המשוואה ש“אם אתה דתי רציני אתה סגור, ואם אתה פתוח אתה פחות רציני“ - נשברת שם. זו מטרה שלי לשבור את ההנחה הזאת ולהציג אופציה אחרת“.
בסופו של דבר הפוליטיקה המקומית מסתכמת בתשתיות, חינוך ותרבות. מה יש לך לחדש בנושא הזה?
”החידוש הוא השותפות של דתיים וחילונים מתוך חברות ורמת השיח הייחודית שקיימת בסיעה שלנו. כל השאלות הכי קטנות הופכות לשאלות עומק שדנים בהם יחד כשהמטרה היא להשיב על השאלות למען כולם ולצאת מהשיח המגזרי של אינטרסים. השאלה היא מה יהיה הכי טוב לכולם ולא מה יהיה הכי טוב רק בשבילי. זה מה שקסם לי ב'ירושלמים'. קבוצה של יותר מעשרה חברים שמתכנסים כל יום ראשון ודנים בשאלות גדולות".
אחת התשובות שירושלמים נתנה לשאלות הגדלות שאתה מתאר זה תמיכה בפתיחת חנויות בשבת. איך אתה כרב מסתדר עם תשובה כזאת?
"בגיל 18 הפעילות החברתית העיקרית שלי הייתה בתנועת ”גשר“. זו הייתה תקופה בה ”גשר“ קיבלו החלטה לקבל גם מדריכים חילוניים, כי הם הבינו שאם הם קוראים לעצמם גשר הם צריכים לעמוד בזה ולא לעסוק בהחזרה בתשובה במסווה של דו שיח. אחת המדריכות הראשונות שהיו שם הייתה בחורה צעירה בת 19 בשם רות קלדרון. בתקופה הזו עברתי סוויץ' במהות השותפות במדינה בין דתיים לחילוניים“.
תסביר.
”מול הדרך הדתית עומדת דרך ערכית חלופית שאינה הלכתית, שיש בה כמובן חולשות אבל היא דרך של אנשים שחיים וקיימים כאן ולא מתכוונים לעזוב. אפשר להביט בהם ביומרנות ”מלמעלה“ ולחשוב ”איך נשפיע עליהם“, אך כך לא תהיה שותפות.
”הקו של הערכי של 'ירושלמים' מקביל לקו שהתווה 'אמנת גביזון מדן' שמקפידה לשמור על אופי מיוחד לשבת אך שומרת על פעילות פנאי פתוחה. צריך להבין שזה חמצן חברתי ותרבותי לשותפים שלנו במדינה ולמנוע את זה את החמצן מיום החופשי היחיד שלהם, זו גזרה שאין הציבור שלהם יכול לעמוד בה. אם אנחנו נגזור את הגזרה הזאת בירושלים לא יהיו חילונים בבירת ישראל.
”אלו הם שותפים שלנו, אנחנו הרי לא רוצים מדינת תל אביב ומדינת ירושלים. אז בפועל אני לא תומך בפתיחת בתי עסק בשבת אלא בסוג מסוים, כמו בתי קפה, שהם ”בתי הכנסת“ החילוניים מבחינה חברתית. להבדיל, כמובן. יש מקום לבחון מתחמים ושכונת ולשמר את אוירת השבת ברחוב באזורים שאנשים רוצים את זה ולא רוצים אווירה של יום חול. בירושלים חייבים לנהל שיח ולא משחק סכום אפס מלחמתי. השאלה האם נצליח לעשות שיח כזה במדינה ובעיר. למרות שאני מבקר את ראש העיר ניר ברקת שהוא הולך יותר מדי אחר סיעות החרדים, אני מפרגן, כי זו גם הדרך שלו להביא את העיר למקום שהשיח הוא כזה ממבט הציפור שרואה את הצרכים שכל מי שנמצא כאן".
תמיד מדברים על החילוניים כשותפים, האם גם החרדים הם השותפים רצויים שלך?
”הציבור החרדי הוא ציבור בתהליך ותמורה של שינוי. מבחינה זאת אנחנו רואים את הפיצולים שעולים לפני השטח במערכת הבחירות ויש בציבור החרדי יותר מתונים ממה שאנשים מעריכים. הרבה פעמים האופי של המתון הוא להיות פחות קולני ובתוך הציבור יש הרבה שרואים בהקצנה סכנה אמיתית ויש הרבה חרדים שרוצים להיות רצויים ומפריע להם שהקיצוניים לוקחים אותם למקום שהם לא רוציים. הקו שלי הוא לחבק את החרדים המתונים מתוך הבנה שהם חלק משמעותי. אם נחשוב ונתייחס אל החרדים כאילו הם קיצוניים זו תהיה נבואה שמגשימה את עצמה".
ניהלת בעבר מאבק כשרות בו הבאת אברכים שיעניקו כשרות אלטרנטיבית לזו של הרבנות בירושלים. זה מודל שאנחנו עשויים לראות בעתיד בבירת ישראל?
”הפרויקט של כשרות קהילתית הוא פרויקט של נאמנות חברתית. איך בונים נאמנות נכונה הלכתית שאפשר לסמוך עליה אבל כזאת שמחזקת את המרקם החרבתי בין דתיים וחילוניים. יש ניסיון לבנות מנגנון מהדרין הלכתית, אבל מושתת עם ברית של אמון של בית העסק לקהילה. עשינו את זה כמעשה של אקטיביזם ולא באנו להגיד שזה מודל שיתן מענה לכל המדינה. זה מודל שיכול לעבוד בעיקר בעסקים קטנים שיש מערכת יחסים עם הקהילה.
 |
|
"רואה את הצרכים של כולם", ברקת (צילום: אלנתן גוטווירט)
|
”היה לנו חשוב לעורר את השיח סביב השאלה של לאן הרבנות הראשית לישראל לוקחת אותנו בנושא הכשרות בעיקר בירושלים שכאן המועצה לא נותנת שירות משביע רצון לציבור. שוק חופשי של סוכנויות של כשרות היו מביאים סמכויות רבניות מוכרות עם נאמנות כמו שיש היום בשוק הבשר סוכנויות פרטיות תחת רב מוכר שעליו לרכוש את אמונו של הציבור והציבור יחליט. מה שקורה היום הוא שאנשים באים ומרגישים פטורים כשהם רואים תעודה של הרבנות, אבל יודעים שמדובר במשגיח שמגיע לעיתים רחוקות ולא באמת אכפת לו מהכשרות".
לסיום, האם להערכתך הציבור הדתי לאומי הירושלמי ילך אחרי 'ירושלמים'?
”הציבור הדתי לאומי בירושלים צריך לשקול היטב האם זה עובד לטובתו להמשיך להצביע לסיעות מגזריות או לצאת מהבועה המגזרית. אנחנו לא כמו החרדים והכוח משלנו כבר לא באחדותנו ולא יהיה בלוק דתי לאומי. אבל אפשר ליצור ”בלוק מתונים“ בעיר הזאת, בלוק של אנשים שרוצים מכנה משותף רחב של עיר יהודית פתוחה עם צביון ייחודי. הציבור מפסיד כי המועצה עלולה להיות ממוקדת אינטרסים של מגזרים. במקום להיות כאילו מופתעים שעוד פעם הדתיים מתפצלים, בואו נשנה תקליט ונבין שהסיפור המוניציפלי הוא לא מגזרי, אלא למצוא שותפים שיכולים למצוא טובתו של כל המחנה המתון הגדול שנמצא כאן בעיר".
לפניות לכתב נטעאל בנדל - desk@kipa.co.il