הרב בני לאו על יחזקאל כהן ז"ל: זיהה את הסכנה והתריע

א' של חול המועד. שעת צהרים. מאות איש מתכנסים לבית הלוויות בגבעת שאול להיפרד מחבר ותיק - ד"ר יחזקאל כהן. הציבור די דומה. אנשי הציונות הדתית המתונה, המבקשת להשתלב במרחב החיים הישראליים והמודרניים בלי היגררות אל מחוזות חרדיים. שילוב של אנשי הקיבוץ הדתי, אקדמיה, נאמני תורה ועבודה - אלה היו מחוזות החיים וההשפעה של יחזקאל.

הוא היה החלוץ לפני המחנה הזה. כבר בשנות השבעים המוקדמות זיהה את המגמה. כמו דיאגנוסיסט מומחה התריע מפני הסיכונים של היגררות אחרי מחוזות שאינם מזדהים עם עקרונות הציונות והמודרנה. נלחם בעקשנות בנושאים שבערו בו: השכלה כללית, גיוס בני ישיבות, שילוב נשים בחיים הציבוריים, יחס למי שאינו יהודי. הוא זיהה את הסכנה והתריע. כמו חייל עמד על משמרתו ולא הרפה.

רבים עזבו אותו במשיכת כתף. אחרים הצביעו עליו כדינוזאור. חמש עשרה שנה הנהיג בעצמו את המפעל שייסד - נאמני תו"ע. סמוך לפרישתו, בשנת תשנ"ד, נחתה עליו המכה הקשה בנפילת בנו יקירו - נועם הי"ד.

מאז הלך והסתגר עד שקרס לפני כעשור למחלה שסגרה אותו לגמרי מעיני הבריות. המילים שבהן הצליף בנו נשארו חדות ומשמעותיות כיום כתיבתן. התנועה שהקים עדיין מהלכת במחנה הדתי - לאומי ומשמיעה את הקול של חיבור התורה למרחבי החיים. יהי זכרו ברוך.