סביב אופיו של ביה"ס היסודי הדתי במרכז הארץ, ניטשו מחלוקות רבות בין ההורים. מספר התלמידים הלך ופחת ומשפחות הגרעין התורני שהגיעו זה עתה, ביקשו לעצב מחדש את אופיו: תלמוד תורה, הפרדה מגדרית וחינוך תורני מסוג מסויים. רק כך, טענו חברי הגרעין, הם יצליחו למנוע את גסיסתו של המוסד שעמד להיסגר עקב מיעוט תלמידים. משך כל אותן שנות מחלוקת, הלך ופחת מספר התלמידים עד שלכיתה א' נרשמו כ-14 תלמידים בלבד, מספר שלכאורה הוכיח את נחיצותם של אנשי הגרעין. השנה, עם התגברות דעתם של ההורים המקומיים כנגד מהלך ההתחרדות אותו הובילו אנשי הגרעין, החליט הגרעין לעזוב את ביה"ס ולשלוח את בניו לבי"ס דתי בעיר אחרת. וראו זה פלא: עם עזיבת ילדי הגרעין, הוכפל מספר הנרשמים לכיתה א' לכדי 29 נרשמים.
כבר שנים ניטשות מחלוקות קשות בדבר אופיים של בתי ספר ממלכתיים דתיים בערי המרכז. עיקר טענתם של אלו שהשלימו עם מגמת ההתחרדות היתה שלמען המשך קיומו העתידי של בית הספר עדיף להתיישר עם הדרישות החרד"ליות שמשמעותן היא הפחתת לימודי חול, אימוץ תפיסות חינוכיות מסתגרות והפרדה בין בנים ובנות עוד מכיתה א'. רבים מבני הציבור החרדי הלאומי טרחו לציין בכל עת כי "רק החרד"לים מביאים איתם אנשים חדורי מוטיבציה" ובהתאם, ניסו להוכיח שהצלת הקהילות הדתיות בגוש דן, יחד עם ההשפעה על ציביון האוכלוסייה הכללית, תלויים רק בהם.
נכון. הגרעינים התורניים הביאו איתם הרבה משפחות שבאו לחיות בהקרבה מלאה בתוך אזורים אורבניים ותיקים שלאף משפחה לא קל לחיות בהם. על כך הם ראויים לכבוד ולהוקרה. הבעיה מתחילה כשיש כמה גרעינים שמנכסים לעצמם את הגבורה וטוענים שהם ורק הם, לפי השקפתם החרדית לאומית, "הצילו את העיר" ועל כן יש להסתופף תחת הנהגתם.
הכתבות הארוכות שהתפרסמו השבוע אודות חזרתם של הדתיים לתל אביב, מציגות את העובדות. קהילות רבות הצליחו להתארגן לגמרי לבדן ולפעול עצמאית לשובן של משפחות צעירות. בתי כנסת התרעננו מחדש, הקימו "ועדות קבלת פנים", ארגנו פעילות למשפחות וגם הצליחו לחבר אוכלוסייה מסורתית רבה וחשובה. העולם הדתי של תל אביב רבתי חוזר לפרוח ולא דווקא בגלל הגרעינים.
ההבדל בין המונח "קהילה" למונח "גרעין" טבוע בשאלת היחס לתושבים המקומיים. קהילה היא דבר שצומח מהמקום, ממנהגיו ומאורחות חייו. מי שמצטרף לקהילה, מקבל עליו את הנהגותיה ומתעלה יחד איתה. לעומת זאת, גרעין הוא דבר חיצוני שאינו חייב להיות קשור לסביבתו. אמת כי במקומות רבים אין דרך לקדם את המקום אלא ע"י הבאת גרעין חזק מבחוץ ואולם במקומות לא מעטים, הגעתו של גרעין רק יצרה חיץ אשר הוביל לאי פריחתו מחד, או לבריחת המקומיים מאידך.
בכל ערי המרכז הייתה עזיבה של אוכלוסייה דתית ואולם, במקרים רבים, דווקא הגרעין שבא "להאיר" היה זה אשר האיץ את קצב העזיבה ומנע את חזרתם של מי שהצליחו כעת לממן מגורים בסמוך למקום העבודה. בסופו של יום, האוכלוסייה שיכולה להרשות לעצמה להשתקע לאורך זמן בערי המרכז היקרות הינה דווקא זו אשר נמנית עם החלק הפתוח יותר שבציונות הדתית. אנשים דתיים ויראי שמיים שרכשו השכלה כללית רחבה ומועסקים כרופאים, כאנשי הי-טק ובמקצועות חופשיים אחרים. הם, שמאמינים בצורך לחיות יחד בעיר מעורבת, לא ירצו לגור במקום שבו בית הספר מחנך לתוצר אחר, סגור יותר ומתבדל. על כן, מי שחפץ בהמשכיות הקהילות הדתיות של אזור המרכז, חייב לוודא שלאותה אוכלוסייה יהיה לאן לחזור.
הכותב הינו מנכ"ל "נאמני תורה ועבודה".