מותו הטרגי של הרב אורי דסברג זצ"ל זעזע מדינה שלמה, בשל הנסיבות הקשות של סבא שאימץ את שני נכדיו לבנים לאחר שהוריהם נרצחו בפיגוע. הוא זעזע את עולם התורה, בשל גדלותו בתורה ובשל המפעלים התורניים החשובים שבהם הוא נטל חלק מרכזי, כמו 'תחומין' והאנציקלופדיה התלמודית. והוא גם זעזע את כל מי שהכיר את הרב אורי, שכן מעבר לצער הטבעי שתמיד חשים למול מותו של אדם קרוב, הייתה כלפיו הערכה עצומה, במיוחד לאור תכונה ייחודית שהייתה לו ובלטה אצלו באופן מיוחד במינו - תכונת הצניעות.
את אורי ז"ל, כפי שאקרא לו מכאן ואילך ומיד גם אסביר מדוע, פגשתי לראשונה לפני כשתים עשרה שנה, בשעה שפנה אליי על מנת שאצטרף אליו לעריכת העלון 'שבת בשבתו', בשל לחץ הזמן שהוא היה נתון בו במפעליו הרבים. למרות פערי השנים בינינו, אורי נהג בי כשווה אל שווה, ונתן לי יד חופשית לערוך שינויים כהבנתי. אולם בדבר אחד הוא עמד על דעתו: למרות שמגמתו של כל עורך היא ליצור אחידות לאורך הגיליון, אורי סירב בתוקף שבמדורו יופיע התואר "הרב". וכך, לאורך כל השנים, נותר מצב אבסורדי משהו, ולפיו במדוריהם של רבנים הצעירים מאורי בעשרות שנים, הופיע התואר "רב", בעוד שדווקא אורי נותר תמיד - אורי. לימים, כשהתקבלה החלטה להוסיף את תמונות הכותבים למרבית המדורים, שוב הסתייג אורי מכך: "למי זה משנה איך אני נראה?"
ככל שהכרתיו יותר, כך עמדתי על שתי תופעות מנוגדות לכאורה: מצד אחד, הכרתי יותר ויותר את רוחב ידיעותיו בכל תחומי התורה, ונדהמתי. בכל שנה בחר אורי בתחום אחר שעליו כתב מדור ב'שבת בשבתו', פעם על פרשנותו של האבן עזרא ופעם על ספרים עתיקים, פעם על פניני תורה ופעם על אישי ישראל, ובכל נושא הוא גילה בקיאות מדהימה, יצירתיות ומקוריות. מצד שני, נחשפתי יותר ויותר למידת הצניעות והענווה שלו. מוכן לקבל מכל אדם, פתוח לשמוע, מעולם לא דוחף את עצמו או מתבטא ולו גם בשמץ של התנשאות כלפי איש, וכמובן, נשאר תמיד - אורי.
אורי היה חרוץ בצורה בלתי-רגילה. את מדוריו הכין חודשים רבים מראש, ואין לי ספק שגם את מדורו הקבוע השנה ב'שבת בשבתו' נוסיף ונראה עוד זמן רב. גם כאן נחשפתי השנה במקרה פעם נוספת לבקיאותו העצומה. אחרי החגים, פניתי אליו בבקשה מאת בני משפחתי, שיקדיש את מדורו בשבת פרשת וישב לדמותו של סבי זקני הגרצ"פ פראנק זצ"ל, במלאות חמישים שנה לפטירתו. אורי ענה לי בחיוך: "אל"ף, המדור כבר כתוב מזמן; בי"ת, אכן הקדשתי את המדור לרב פראנק". שאלתי את אורי: איך ידעת שזהו יום הזיכרון החמישים שלו? אורי חייך את חיוכו הטוב והנעים, ולא השיב, ועד היום איני יודע מה הייתה התשובה, כשם שאיני יודע מאין היו לו ידיעות כה נרחבות בכל כך הרבה תחומים.
"אורי אקרא לו", אמרה רחל המשוררת. ואכן, בעיני כל מכריו, אותו תלמיד חכם מופלג, בעל חסד ומידות תרומיות, היה ויישאר תמיד - אורי. וגדול מרבן שמו.
תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.