ועשית הישר והטוב

רבים המערערים על הרצון לכרוך ביחד את ה"תורה" עם ה"עבודה". בין שתי אלה אין, לדעתם, שום קשר. מצד התורה אין כל הבדל בין העובד והסוחר, ואלה שבאים להרכיב את ה"תורה" וה"עבודה" מכניסים זמורת-זר לכרם בית ישראל. והראיה לכך : שאין בשולחן ערוך סעיף מפורש על עבודה עצמית, הרי סימן שאין היא מדרישותיה של היהדות. ולא זו בלבד. בהלכה ישנם גם סעיפים רבים הנוגעים למקח וממכר, טוען ונטען וכו'. מכאן הוכחה, שגם משא ומתן מותר על פי היהדות.
לדעתם לא קבעה היהדות שום עמדה לשאלת הרכוש. היא אינה בעדו ואינה נגדו. דרישתה היחידה היא לסדר את החיים באופן צודק.
הדרישה הזאת להביא ראיה מן ההלכה לערך העבודה היתה נכונה רק אז, אילו היינו אומרים, כי עבודה עצמית מן ההלכה, ברם איש מאתנו לא אמר כזאת. אילו היה סעיף כזה מפורש בשולחן ערוך לא היה מקום לויכוח. אנו אומרים רק, שהעבודה ויגיע כפים הם משאיפת היהדות, שמלבד כרך העבודה בתור תיקון העולם וישוב העולם, רואה היהדות רק בעבודה אפשרות לחיות חיי צדק שלמים. ועל זה, על שאיפת היהדות, אפשר ללמוד לא רק מן ההלכה כי אם גם מן האגדה ומכל ספרותינו העתיקה. היא מתבטאת לא רק בדין, כי בעיקר במה ש"לפני משורת הדין". לדעת הרמב"ן (בפירושו על התורה פ' קדושים) אין כל האזהרות שבתורה מבטיחות שהאדם הישראלי יחיה באמת ברוח התורה, ויכול אדם להיות "נבל ברשות התורה". יכול אדם להיות שקוע בתאוה בדברים המותרים לו, להיות זולל וסובא במאכלות המותרים ולמצוא היתרים לעשוק את רעהו מבלי לעבור על האיסור מפורש. משום כך באה האזהרה, "קדושים תהיו", למור, שאין לעמוד רק על הדין בלבד, כי אם כלשונו של הרמב"ם "להיות רודף אחר כוונת התורה" או כפי דברי חז"ל : "קדש עצמך במותר לך". מי שרוצה לקיים את התורה בשלימות, אי אפשר לו להסתפק בשמירת הדינים המפורשים, כי אם עליו גם להתעמק במטרה הנשגבה, הצפונה בדינים אלה ולהשתדל למלאות את המטרה הזאת. עליו לחשוב לא רק על שישר וטוב בעיניו, כי אם על "הישר והטוב בעיני ד'" (דברים ו'). לכאורה גם האזהרה "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", שמוסיפה התורה מלבד כל הדינים, היא מיותרת, כי הרי כל הדינים מכוונים למטרה זו, להראות לאדם את הדרך הישרה. אולם באמת ישנם כמה דברים שמצד הדין הם מותרים ונאסרו רק מצד "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" לגבי שומא אמרו חז"ל "דמידנא דארעא לא מבעיא למיהדר ומשום ועשית הישר והטוב בעיני ה' הוא דאמר רבן תיהדר" (ב"מ ט"ז ב') הרי שיש כאן דין מיוחד של "ועשית הישר והטוב".
כי היהדות אינה מסתפקת בהגבלת מעשה הרע שבפועל בלבד, כי אם היא שואפת לעקור גם את הרע שבכוח משרשו מתוך נפש האדם. משום כך ישנן אזהרות מיוחדות לדברים שבלב, שהם שרשים לכמה פשעים. אין התורה מסתפקת ב"לא תגזול". כי אם דורשת גם "לא תחמוד". מי שעומד רק על ה"לא תגזול", בלבד אפשר לו למצוא אפשרות אבק גזל ברשות התורה. אבל מי ששואף לקיים גם את ה"לא תחמוד", מי שירא לא רק לנגוע בפרטותו של חברו כי אם ירא לחמוד את פרוטתו של חברו באיזו צורה שהיא, רק הוא יכול להיות בטוח שישמור גם את ה"לא תגזול" בכל משמעותו העמוקה שיש לו לפי התורה. ועלינו לשאוף לקיים לא רק את הדינים שבתורה, כי אם לקיים את ה"קדושים תהיו" ואת "ועשית הישר והטוב בעיני ה' ". ואם בגולה לא יכולנו להקדיש תשומת לב רבה למטרה זו מצד הכלל כולו (אמנם יחידים היו תמיד בכל הדורות ובכל הזמנים שהתמסרו להתקדשות ולטהרה במובן היותר נעלה, אבל הכלל היה שקוע בשעבוד קשה ורב היה לו לשמור על מהותו ועצמותו שלא להטמע בגויים וללמוד מדרכיהם), הרי שומה עלינו עכשיו, כשאנו חוזרים לארצנו ורוצים ליצור כאן חיים יהודים מקוריים, להציג לנו שוב את המטרה הזאת של קדושת החיים לכל עמקה והיקפה, ועלינו ליצור כאן צורת חיים שתהיה מותרת לא רק מצד הדין כי אם גם מצד ה"קדושים תהיו" וגם ו"ועשית הישר והטוב". ואם מבחינה זו נשקול את הדברים, נראה שהיהדות בשום אופן איננה בעד הרכוש כי אם נגדו.
אם יש מקום ביהדות ל"יש אומרים" ש"שלי שלי ושלך שלך" שהוא היסוד לקנין פרטי בכלל, "היא מידת סדום", הרי ברור שאין כאן נטיה רכושנית. אמנם זוהי רק דעת יש אומרים; אבל הלא בזה לית מאן דפליג שאין זו מידת חסידות, מידת חסידות, זאת אומרת המידה האידאלית של היהדות, היא "שלי שלך ושלך שלך", שהיא כפירה ביסודות הרכוש.
גם בתורה אנו מוצאים רמזים די ברורים בשאלה זו. הטעם שנתנה התורה למצוות היובל "כי לי כל הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי", מציין לנו באופן די בולט את יחס התורה אל הרכוש והקנין הפרטי בכלל. מכאן יוצא שאין לאדם קניין בכל הבריאה כולה. הכל הוא קניינו של הבורא, ואנחנו איננו אלא גרים ותושבים. לנו יש רק הזכות לעבוד את האדמה ולאכול את פרותיה , כולנו בשווה, אבל אין לנו הזכות לחשוב את עצמנו לאדוני הארץ ובעליה. משום כך, בשנת השמיטה שאין אנו מעבדים את האדמה, אין לנו שום זכות גם בתבואותיה. ולא רק "אביוני עמך" הם שותפים לתבואת השדה, כי גם "לבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כה). התבואה שגדלה מבלי יגיעת האדם ועבודתו שייכת לכל בריותיו של הקב"ה במידה שווה, ואין לבעלים זכות נוספת מאשר לאדם אחר, לבהמה ולחיה, "כי-לי הארץ".
מכאן נראה שעל פי השקפת היהדות, הקנין היחיד שיש לאדם בעולם הוא העבודה ורק דבר שאדם רכש בעבודתו הוא שלו. כי רק כוח העבודה לא ניתן בשותפות לכל הבריאה כולה כי אם לכל אדם באופן פרטי. אמנם גם בזה עליו לזכור תמיד כי רק ה' הוא הנותן לו כוח לעשות חייל. ומשום כך כשהוא עוזר לחברו ונותן לו מכספו, עליו לזכור שאינו נותן משלו "כי אתה ושלך ושלו", וכן בדוד הוא אומר "כי אתה הכל מידך נתנו לך, כי גרים אנחנו ותושבים ככל אבותינו" (אבות פ"ג).
גם מצוות שמיטת כספים היא סתירה לרכוש. מתוך נקודת ההשקפה של הצדק המקובל אי אפשר לנו להבין את המצווה הזאת. אדם עושה טובה לחברו, מלווהו גמילות חסדים בלי ריבית, בלי שום טובת הנאה, וכשמגיעה שנת שמיטה : "שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו", וכל כספו של המלווה יורד לטמיון. והתורה עוד מוסיפה אזהרה : "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו. וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים ט"ו). על פי השכל הפשוט שלנו אין להבין, במה זה נחשב לדבר בליעל, אם אדם רואה שקרבה שנת השמיטה והוא אינו רוצה להלוות את כספו לאביון, משום שהוא בטוח שלא ישלם לו, כי השמיטה המתקרבת תשמט וגם אסור יהיה לו אפילו לתבוע ממנו. מה הוא החטא שחטא אדם זה ? ואיפה גם נקודת הצדק ? הרי כיום גם בלי חשש שמיטה נזהרים שלא להלוות לעני, מתוך החשש שמא לא ישלם. ואי אפשר לנו לחשוב שמתוך רחמים לעני באה המצוה הזאת ושיש כאן חס ושלום הטיית הדין לטובת העני. כי הרי התורה היא שצוותה "ודל לר תהדר בריבו" והיא דורשת את הצדק המוחלט.
את המצוה הזאת של שמיטת כספים נוכל להבין רק לפי ההשקפה הנזכרת של היהדות בנוגע לרכוש, שאין האדם הבעלים על הרכוש שלו, "כי ממך הכל" ומשום כך, אם לאחד שלח ה' את ברכתו ונתן לו עודף של כסף שאינו נחוץ לקיומו הוא, ואחיו ירד בניתיים מנכסיו ונכנס בעול של חובות, מדת הצדק נותנת שישמט את ידו ממנו. על ידי כך ישתחרר העני מעול חובות, ונתנת לו האפשרות לעמוד שוב על רגליו.
אמנם מבחינת הצדק האנושי הפרטיה המיוסד על ה"שלי שלי ושלך שלך", העומד בעיקר לא על המטרה המוסרית שבצדק כי אם על קדושת ה"שלי" וה"שלך". יש כאן חס ושלום עושק לגבי העשיר, אבל מבחינת הצדק האלוקי, הנובע מתוך השקפה של "כי ממך הכל", הרי מצוות שמיטה היא הביטוי הכי נשגב של היושר והצדק.
גם עצם האיסור של הריבית הוא כפירה בזכותו של הרכוש, היסוד להשקפת הרכוש היא ההנחה, שהרכוש כשלעצמו, בלי כל יגיעה מצד בעל הרכוש, זכאי להיות נושא רווחים. מטעם זה יש יסוד לריבית. וזהו גם היסוד לניצול אחרים בכוח הרכוש ובזכותו. אבל אם התורה אוסרת את הריבית, זאת אומרת שהיא כופרת בזכות זו של הרכוש ושלפי השקפתה אין זכות לרכוש לשאת רווחים בלי עבודה מצד בעל הרכוש, הרי ממילא היא שוללת את כל ההשקפה של הרוכש.
אמנם מצד הדין איסור ריבית חל רק על הלוואות. למשל : אם אני מלווה כסף לחברי והוא קונה בכסף זה אדמה, אסור לי לקחת ממנו חלק מהיבול בתור ריבית. ואם אני קונה בעצמי בכסף זה את האדמה ומוסרה לחברי שיעבדה, מותר לי על פי הדין לקחת ממנו את כל היבול ובלבד שאשלם לו איזה סכום בעד עבודתו. אבל ברור הוא, שמבחינת "ועשית הישר והטוב" יש בזה גם אבק גזל מדינא דארעא אמנם נקרא גזל רק כשאדם גוזל מחברו פרוטה, אבל ברור שמבחינת "ועשית הישר והטוב" יש יסוד של עושק גם כשאדם גוזל מחברו את יגיע כפיו, ואין הבדל בין הגוזל את שכר העבודה שכבר הגיע לכיסו של הפועל ובין הגוזל שכר עבודה שעוד לא הגיע לכיסו. ומבחינה זו ברור, כי בכל ניצול זולתו יש חשש של גזל. ומי ששואף לקיים בנפשו את ה"קדושים תהיו" ואת "ועשית הישר והטוב" עליו לחיות רק מיגיע כפיו הוא, ובשום אופן לא מעבודת זולתו באיזו צורה שתהיה. משום כך הרבו חז"ל בשבח יגיע כפים, העלו אותו למעלה מיראת שמים (בר' ח') ומזכות אבות (בר' י"ד), כי רק על ידו אפשר לשמור על היהדות בשלמותה ובטהרתה.
לשאלת האפשרות של התגשמות השאיפה הזאת בחיים, מובן שאין זה מן הדברים הקלים. אבל אין זה פוטר אותנו מלעשות את כל אשר בידינו כדי להתקרב אל המטרה הזאת. ברור שאם תהיה לנו מסירות הנפש השלימה הדרושה להגשמת היהדות, נוכל במשך דורות להגיע למטרה זאת. גם התורה ידעה על הקשיים, גם התורה ידעה שענין השמיטה יכול לגרום לנעילת דלת, אבל היא לא נמנעה משום כך מלצוותה וקראה לנעילת דלת זו דבר בליעל ואמרה : "נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו". אמנם בשעת הירידה ליהדות, כשהתחילו להתקרב לימי השעבוד, ראו חז"ל צורך לתקן תקנות בהתחשבות עם נעילת דלת וכדומה : תקנו פרוזבול, ובזמן מאוחר גם היתר עיסקא לריבית. אולם כשאנו זוכים לשוב לארצנו, עלינו לשאוף לכך להתאים שוב את גינא דארעא אל "ועשית הישר והטוב". לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום כל הישר בעיניו, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה (דברים י"ב) : כשאנו מתחילים לשוב אל המנוחה ואל הנחלה עלינו לעשות לא איש ככל הישר בעיניו כי אם "הישר והטוב בעיני ה' ".