על האחדות

למרות הבחירות, כולנו נמשיך לחיות פה יחד גם אחרי ה-22 בינואר. לכולנו אותן סכנות ואותן תקוות. אז למה להתמקד בשונה במקום במשותף?

חדשות כיפה ד"ר עליזה לביא 30/12/12 13:12 יז בטבת התשעג

על האחדות
יש עתיד, צילום: יש עתיד

תקופת בחירות והדגשת המאחד - הרי זה לכאורה אוקסימורון, סתירה פנימית מובהקת ובולטת. הלא בעוד חודש נתבקש לגשת לקלפיות ולהחליט מי מבין עשרות הרשימות היא המתאימה ביותר לדעתנו להנהיג את המדינה. מי מבין עשרות הרשימות היא הקרובה ביותר להשקפת עולמנו. ונעשה זאת על פי שורה של סוגיות וקני מידה: מדיניות, בטחוניות, חברתיות, דתיות, כלכליות; אמינות, כריזמה, ניסיון, חדשנות. האם בתקופה כזו ניתן לדבר דווקא על הדגשת המאחד?

ובכן, לא רק שניתן אלא גם צריך. משום שגם לפני 22 בינואר, וביתר שאת אחרי 22 בינואר, כולנו חיים פה יחדיו וממשיכים לחיות פה יחדיו. כולנו אזרחים באותה מדינה קטנה, המדינה היחידה שיש לנו. כולנו מצויים באותן סכנות ושותפים לאותן תקוות. על כולנו מאיימים אותם אויבים חיצוניים וכולנו מתמודדים מול אותם אתגרים פנימיים. כולנו שואפים לשלום וביטחון, כולנו מאחלים זה לזה שגשוג והצלחה.

אולי נתחיל דווקא מהבחירות עצמן, אותו גורם מפלג לכאורה. כל השותפים למשחק הפוליטי מקבלים את כלליו: זהו משחק דמוקרטי, שוויוני ושקוף. כולנו, כל המועמדים מכל המפלגות, מחויבים לעיקרון של בחירה חופשית, של קול אחד לכל אזרח, ומעל לכל - של קבלת דינו של הבוחר.

קחו לדוגמא עובדה שלא שמים לב אליה: בעוד בארה"ב מוכרעות לעיתים קרובות בחירות (במישור מקומי, מדינתי ואפילו לאומי) בבתי המשפט - בישראל אין כמעט תקדים לכך, ודאי לא במישור הלאומי. בבחירות האחרונות לנשיאות גייסו מטותיהם של ברק אובמה ומיט רומני אלפי עורכי דין כדי לערער על התוצאות; בישראל אפילו לא חולמים על זה. אצלנו התוצאות מתפרסמות בתוך יום-יומיים, המפסידים מברכים את המנצחים - וכולם פועלים לפי החלטתו של הבוחר.

תאמרו: בסדר, כולם שותפים לאותו משחק שכולם מקווים לנצח בו; אבל הרי יש כאלו הבדלים עצומים בין הרשימות. אז קודם כל, ההבדלים הללו חיוניים ומבורכים. ריבוי דעות הוא סימן לחברה בריאה, חושבת, פתוחה. סיעור מוחות מביא לחידוד הדיון, התייעצות משביחה את התוצאות, אפילו עימות מחייב להתאמץ יותר ולחשוב עמוק יותר ולפעול טוב יותר.

שנית, וחשוב יותר, ברמה הבסיסית ביותר יש הסכמה כמעט מקיר לקיר ביסוד קיומנו כאן: ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. מובן שיש חילוקי דעות, לעיתים קוטביים, בשאלת הפרשנות המעשית של הביטוי הזה. אך בסופו של יום, הציבור היהודי במדינת ישראל מאוחד סביבו.

איש אינו חולק למשל על חשיבותו של התנ"ך ואיש אינו מציע להוציאו מתוכנית הלימודים. כמעט כל יהודי עובר בתחנות יהודיות דתיות בימי חייו. רוב הציבור היהודי בישראל מצהיר בסקרים על קיומן של מצוות אלו או אחרות. מי שמקיים מצוות זוכה כמעט תמיד להבנה ואף לכבוד מן הסובבים אותו, ומאידך - רוב הציבור שומר המצוות מכיר בזכות של כל חילוני לחיות את חייו. המסורת היהודית של סיוע לנזקקים פורחת. ואלו רק כמה דוגמאות יום-יומיות. מובן שיש יוצאים מן הכלל, מובן שיש קיצוניות לשני הצדדים, אך הזרם המרכזי הוא גדול, איתן ומוצק. ואילו על תפיסת הדמוקרטיה והשותפות בה כבר עמדתי.

דווקא כאשר יש ונדמה שאנו הולכים והופכים לשני עמים, שלושה עמים או אפילו יותר; דווקא כאשר תקופת הבחירות מדגישה את המבדיל; דווקא כאשר יש בתוכנו מי שמנסים לתקוע טריז בינינו - דווקא כעת חשוב לראות את המאוחד והמשותף. ואפילו אם המכנה המשותף אינו רחב כפי שנאמר כאן, דומה שאיש לא יחלוק על כך שהוא קיים, וחשוב מזה - על כך שהוא-הוא הבסיס שאין בלתו להמשך קיומה של המדינה.

הכותבת היא מועמדת מפלגת "יש עתיד" לכנסת.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן