קראתי את דברי הרב נבון בסוגיית האוטובוסים בשבת, ואת הצעתו להעלות אחת ולתמיד הכל על השולחן, לדון מחדש בפרהסיא שלנו ולהכריע יחד כיצד תראה, עם איזון בין רצון הדתיים לרצון החילוניים, וכחלק מכך לדון ולהכריע מחדש בסוגיית האוטובוסים בשבתות. תפיסה זו, היננה תפיסה שגויה בשל שני אספקטים שלא הביא הרב נבון במאמרו.
האחד- המגמה. המגמה בישראל היא של התחזקות באהבת השם ואהבת התורה. הדבר ניכר הן בהצבעה למפלגות פרו-דתיות ודתיות, הן בחזרה בתשובה הגדולה, הן בילודה הדתית הגוברת אל מול זו החילונית המתמעטת, ויסלחו לי הקוראים- היא משתקפת אפילו בדמות הזוכים המסורתיים בכוכב נולד. מגמת הילודה בעליה- לעת עתה, רוב ילדי ישראל בכתות א' לומדים במערכת דתית או חרדית ולא חילונית. מגמה זו משמחת מאד, והיא מצביעה על החזרה לבריאות הרוחנית של האומה- החיבור לדבר ד' שבתורה. החקיקה המסורתית והדתית בכנסת מתעצמת, ויש לה יותר רוב בבית המחוקקים מאשר אי פעם.
השני- גבולות ההלכה. ההלכה אינה שייכת רק לעולם הפרטי, אלא גם לפרהסיא. אנו מכירים את הלכות ציבור החל מהתורה שבכתב העוסקת בהגדרת ממלכת הכהנים, המשך ברמב"ם בעיסוקו במשנה תורה במלכים ובשופטים, וכלה בשולחן ערוך בחושן המשפט העוסק בתקנות הציבור וגבולותיהן כלפי ההלכה. ההלכה אינה מתירה גמישות כלפי חילולי שבת. אסור לאדם ירא שמים להסכים בשום אופן, לא גלוי ולא נסתר, לא משתמע ולא בהיר- שיחללו שבת כחלק מהסכם שהוא חתום עליו. ההלכה אוסרת לסייע לעוברי עבירה, וודאי אוסרת לחלל שם שמים ע"י חתימה על מסמך הנותן לגיטימציה רשמית למצב בו השבת הקדושה נרמסת תחת גלגלי אוטובוסים.
בשל שני אספקטים אלו, אמנת גביזון-מדן שבקה חיים ברוך השם. שכן האמנה מבקשת לקבע מצב שאינו מקובע אלא דינמי, מצב ההולך ואור לכיוון של רוב דתי. אין לנו כדתיים שום אינטרס (ערכי וטכני) לקבע עכשיו סטטוס קוו חדש של פרהסיא עם החילונים. בעוד מספר שנים מועטות נהיה רוב במדינה, ואין סיבה להעמיס עלינו התחייבויות כבר מעכשיו שיקשו עלינו בעתיד. עלינו להמשיך במה שקיים כרגע, לשמוח על האור ולבכות על החושך, ולתת לטבע ולהתחזקות לעשות את שלהם. נמתין, וכשנהיה רוב מוצק נקבע את הפרהסיא כרצוננו, כדבר ההלכה, עם איים (גדולים) של פלורליזם למיעוט החילוני, על מנת שלא יחוש שהוא נדחק החוצה מהארץ.
כמו כן, ההלכה אינה מתירה לנו לחתום על סטטוס קוו חדש שיתיר ויקבע איסורים דה-פקטו מבחינה ממלכתית. אמת, המדינה מחללת שבת פה ושם (לא רק במקומות המותרים כמשרד הבטחון). אך לא חתמנו ולא נחתום על האיסורים הללו, ואיננו מסכימים להיותם. אנו יכולים להיות אנוסים, לומר בפה מלא שלא ניחא לנו, שאנו מוחים על חילול שבת, אך ממשיכים לקחת חלק במדינה בשל רוב האור שבה. אך לא לחתום על אישור בשום אופן. לקיחת העול בהובלת המדינה אינה אומרת בהכרח הסכמה או קבלה של כל מה שקורה בה, גם מבחינה חוקית. אנו הציונות הדתית חלק מההובלה, אך אנו מוחים בקול רם על חילול שבת, על גירוש יהודים, על עוול למעוטי יכולת, על מערכת המשפט הנכרית ועוד.
לפיכך, המאבק על האוטובוסים בתל אביב צריך לרדת מסדר היום ולא להיהפך לקטליזאטור להסכמים חתומים הנוגדים את המגמה החיובית ואת ההלכה הבסיסית. עלינו לתת לזמן לעבור, לא להחיש את ההכרעות אלא לתת להן את מקומן בעתיד.
אני יודע שהאסטרטגיה שאני מעלה כאן אינה אתית בהכרח. שהרי היא אינה עומדת בערכי הדמוקרטיה הישירה העכשווית, ואינה מאפשרת שיקוף בפועל של רצון הציבור בתל אביב. אולם לא תמיד אנו צריכים לרוץ להכרעות, גם במחיר צער מסויים של הציבור. לפעמים צריך לתת לזמן לעבור, ולהכריע אחר כך. בני תל אביב יכולים לנסוע כיצד שהם רוצים בשבת, אך לא בתחבורה ממלכתית- כך היה וכך יהיה, וכל נסיון לשנות זאת יתקל בחומה בצורה של הציונות הדתית עם אחיה החרדים והמסורתיים. העולם החילוני ברובו רוצה שנמשיך לחזק אותו ולרומם את הדינמיקה התורנית, ולא שנקבע את המציאות.
לכן לא צריך "לחשוב שוב על דמות השבת הציבורית שלנו". טוב לי עם השבת הציבורית העכשווית, ועוד יותר טוב יהיה בעוד כמה שנים. לא מפסיקים סוס מנצח במרוצתו ומקבעים לו את הרגליים לקרקע. הבה נעודד את הסוס לדהור, נחזק את המגמה הדמוגרפית והערכית הדתית, וכמאמינים שתרבות ד' תנצח- לא נחיש את ההכרעה טרם זמנה.