אתחיל ראשית מהסוף: אני מסכים מאוד כי בשעה שאנו מבקשים לקדם צדקה ומשפט בישראל - השאלה הפוליטית צריכה להידחק לסוף השיקולים (היא נותרת קיימת, אולם חשיבותה מאוד מאוד פחותה). השבוע הנושא עלה בשיעור בישיבה: בנבואת עמוס אנו מוצאים כי הוא נלחם על צדקה ומשפט במזבחות, ודבריו דומים לדברי ישעיהו על כך שאין טעם בקורבנות אם המצב המוסרי מושחת: "על בגדים חבלים יטו אצל כל מזבח ויין ענושים ישתו בית אלהיהם"; "כי אם תעלו לי עלות ומנחתיכם לא ארצה ושלם מריאיכם לא אביט. הסר מעלי המון שריך וזמרת נבליך לא אשמע. ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן".
אולם כל לומד עמוס יודע שהוא ניבא בממלכת שומרון, ואם כן המזבחות עליהם הוא מדבר הם מזבחות בין אל, או אפילו מזבחות לעבודה זרה, ואם כן פלא הוא שהוא מדבר על נושא הצדקה והמשפט במזבחות שהקב''ה שולל לחלוטין את קיומן! הדבר מלמד את ההלכה הנבואית, הקובעת כי בראש ובראשונה יש להתמודד על הצדקה והמשפט, ומשם לבנות את הקומות היותר גבוהות, של קדושה טהרה ומצוות שבין אדם למקום. דברים דומים על הסדר בקיום המצוות כתב רבי יהודה הלוי בעניין זה, והוא אף אמר שאין טעם בברית מילה(!) ובשבת בלי זה: "כי התורה האלוהית לא תשלם כי אם לאחר שלמות החקה החברתית והשכלית ובחקה זו כבר נכללו מעשי הצדק וההודאה על חסד האלוה ואיש החסר כל אלה מה לו כי יביא קרבנות או יקים מצוות השבת והמילה ודומיהן אשר השכל אינו מחיבן ואף לא דוחן...". הנביא מלמד אותנו הלכה נבואית בנושא זה.
זו הסיבה העמוקה להשתתפות שלי בנושאים רבים ומגוונים של מאבקים בנושא צדקה ומשפט; זו הסיבה העמוקה שלי לקשר המתמיד עם החבורה המופלאה של "במעגלי צדק"; זו השותפות שיש לי עם גורמים רבים שפועלים בתחומים אלה, על אף שאנו רחוקים כרחוק מזרח ומערב באמונתנו; זו הסיבה שהכרענו בעד הענקת תקן חברתי גם למקומות לא כשרים (אך לא למקומות הפתוחים בשבת, כיון ששבת היא גם נושא חברתי, כאמור בעשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן), ועוד ועוד.
אולם אני מתקשה להיות חלק ממחאת הדיור, לא בשל העובדה שהתביעות לא צודקות, ולא בשל העובדה שהיא פוליטית (ועוד איך !) אלא בשל שתי סיבות. ראשונה בהן היא העובדה שאני מתרשם כי דווקא הממשלה הנוכחית פועלת לטובת פתרון הבעיה יותר מכל ממשלות העבר, ועל כן נראה לי כי מדובר בפופליזם, וברצון לפתור בעיה של שנים בהחלטות חפוזות ולא נכונות. אך בעיקר בשל העובדה שמחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט היא כאשר אנשים נאבקים על זכויותיהם של אחרים, ולא כאשר הם נאבקים על רצונם בפתרון בעיותיהם. לגיטימי מאוד שאדם יילחם על הזכויות של עצמו, אולם לא הייתי מכנה זאת מחאה חברתית של ממש. כאשר אנחנו נלחמים על זכויות עובדי קבלן, שומרי קניונים, נגישות לבעלי מוגבליות וכדו' - זו מחאה חברתית, וכאן ראוי מאוד שעולם הרבנות יטול חלק בראש. כאשר מדובר במחאת הדיור - זה עניין שונה לחלוטין. גם לי יש ילדים שאין לי פתרון דיור עבורם, וזה לא נקרא מאבק על צדק חברתי, אלא על זכויות, שכאמור - הוא לגיטימי, אולם לא שם אני מצפה למצוא את עולם הרבנות.
ביסודו של דבר, מחירי הדיור הגבוהים, בעיקר בתחום השכירות, נובעים מחמדנות של בעלי בתים. בשל העובדה שאני משכיר שנים רבות (בין דירה קטנה שהייתה לנו, ובין חלקים מביתי) ומקפיד שלא להגזים במחיר השכירות אני חש שאני ראשי לומר זאת. לו המוחים על מחירי הדיור היו מפנים את טענותיהם לא רק כלפי הממשלה ופתרון הבעיה בכלי שוק, אלא כלפי חמדנות בעלי הבתים, והמפגינים בכיכר שהם בעלי בתים בעצמם היו מפחיתים את שכר הדירה המוגזם - התמונה הייתה משכנעת יותר, ואז נכון היה להצטרף; לו המפגינים היו חותמים בין השאר על עצומה שכאשר הם יהיו בעלי בתים הם יתבעו שכר דירה הוגן וסביר ולא ינצלו מצוקה של סטודנטים וזוגות צעירים - הייתה התמונה אחרת, וכדו'. לא זו בלבד, אלא שהמאבק הכלכלי הגדול הוא על ריכוז ההון בידי ה''טייקונים'', וזה הנושא בו צריך להתמקד עתה.
על כן, אני ממשיך בדרכי, לפעול למען מדינה צודקת יותר, ולהילחם על זכויות של אחרים, ועל הפיכתנו למדינה אתית יותר בנושאים רבים ומגוונים, ואת המחאה על הדיור אני מותיר לאחרים, ומקווה שיצליחו בדרכם, ובלבד שהיא לא תהיה פופוליסטית ולא תחפש אחר פתרונות מהיום למחר שבאמת לא קיימים, ובעיקר - שיפנו גם אל תיקון האדם וחמדת הממון, ויתחייבו שהם ינהגו אחרת.
הרב יובל שרלו משמש כראש ישיבת ההסדר פתח תקוה