אחרי מות קדושים אמור ? האם זה מוסרי ? אתי ?
כן. אבל במגבלות גדולות.
א. אחד היסודות המהותיים בלימוד תנ"ך מקרין לנו כל הזמן את העובדה שהדמויות אינן מושלמות. אין באמירה זו כדי לגמד את העוצמה המופלאה של אבותינו, ולהזכיר לנו כי בחלק מהמקרים מדובר ב"חוט השערה" של התביעות מהן, ואין בדברים כדי לגמד את חומרתו של העוול באמירה ש"כולם עושים את זה".
ב. המסקנה העיקרית מכך היא לגבנו: אנחנו נצטרך להתרגל לחיות עם דמויות מורכבות, שאור וצל משמשים בהם, ולא לחתור רק ל"שורה התחתונה" כי אם לחיות עם המורכבות הזו.
ג. הדבר נכון מאוד במהלך חייו של אדם. לאחר מותו, אין שינוי עקרוני, ואנחנו לא נזקקים לטהר שרצים. ההבדל היחיד הוא שלאחר מותו של אדם אנחנו שואלים את עצמנו "מה אנחנו יכולים לקחת מדמותו". כיוון שזו השאלה - מטבע הדברים אנחנו מבקשים לקחת אתנו במסע חיינו את הדברים הטובים שהיו בו, ולהדחיק ולהשכיח את הדברים הבעייתיים.
ד. זהו מקורו של ההספד בהלכה. בהספד אנו נדבקים בטוב. אבל אנחנו לא מציירים ציור מזויף ומתחנף, ולא שוכחים את הבעיות שהיו.
ה. מכאן נולדה המסורת המבורכת של "אחרי מות - קדושים אמור". לא אומרים דברי שקר, אבל מרשים לעצמנו להתעלם מעט מן הרע.
ו. כאשר מדובר על מי שנפטר ובתוכנו חיים אנשים שנפגעו ישירות ממנו (זה לא הסיפור כאן, אך חשוב להדגיש את זה) - כאן הנכונות שלנו להתעלם מהפגיעות היא הרבה יותר קטנה, כי כל התעלמות כזו פוגעת מחדש באלה שנוצלו והותקפו.
ז. ובד בבד, מזכירים לעצמנו כי המאבק בשחיתות של בעלי הכוח והשררה לא תם - הוא ממשיך להתנהל בחיים.
הכותב הוא הרב יובל שרלו, ראש ישיבת "אורות שאול" ברעננה, חבר ארגון רבני צהר.