לפני שלוש שנים נפל דבר בפוליטיקה הישראלית : מפלגה דתית-לאומית ומפלגה חילונית-מעורבת יצרו ברית פוליטית. בין אם אהבתם את הברית ההיא, או שסלדתם ממנה, אי אפשר היה להתעלם ממנה - שני צדדים לכאורה שונים החליטו להסתפק בהסכמה על 85% מהדברים, ולפעול באופן משותף למען מטרה משותפת. הבעיה שהפילה את הברית ההיא, כמו שכתוב בפרקי אבות, היא ש"אהבה שאינה תלויה בדבר - בטל דבר בטלה האהבה", ומכיוון שאותה ברית הייתה לצורך מו"מ פוליטי בלבד, כשנגמר המו"מ היא לאט לאט התפרקה עד שנמוגה כליל במחוזות חמישה עשר האחוזים של אי ההסכמה שהייתה בין המפלגות.
כשאין מטרה משותפת ארוכת טווח, מאוד קשה לשתף פעולה. לפני קום המדינה, בן גוריון ואנשי "המזרחי" הצליחו למצוא את הדרך הפוליטית לעבוד ביחד כי רצו להקים מדינה. סביב המלחמות השונות עם ישראל תמיד מצא את הדרך לגשר על הפערים - כשאויבים עמדו עלינו לכלותינו. כשאנחנו עם הגב לקיר, אנחנו יודעים למצוא את המשותף. מו"מ פוליטי הוא מטרה נקודתית, לא מטרה נעלה.
בירושלים שלפני כמעט 9 שנים התגבשה חבורה צעירה עם מטרה נעלה - להחזיר את ירושלים להיות להם לבית. המטרה הזו הצליחה לאחד ציבורים מאוד שונים, כי "הדבר" הוא העיר עצמה, בירת ישראל, בירת העם היהודי. אפילו היום, לא קשה למצוא את הנושאים עליהם גם הציבור הדתי וגם הציבור החילוני (ובחלקים רבים אפילו הציבור החרדי הצעיר) יצליחו להסכים: החשיבות להשאיר את הצעירים ולתת פתרונות דיור, ליצור מקומות תעסוקה איכותיים, לשדרג את הסביבה הקרובה לבית, הרצון בתרבות איכותית, בפארקים משודרגים ועוד ועוד.
זה לא שמתעלמים מהקונפליקטים - וודאי שיהיו כאלו - בחלקם לא יהיו הסכמות לעולם, באחרים יהיו פשרות, אבל הבסיס תמיד יהיה סביב מטרה שהיא גדולה ממך. אז, אפילו בפוליטיקה, אפשר למצוא את המכנה המשותף.
יש מי שטוען שזה דבר מאוד "ירושלמי". שהעיר המגוונת שבה אפשר למצוא הכל - דתיים וחילונים ודתל"שים וחל"שים, חרדים ועל הרצף וחרד"לים וכאלו שלא אוהבים שמגדירים אותם היא המקום שבו אפשר לייצר את הבריתות המופלאות מכולן. אתמול, באירוע "אמצע הקדנציה" של תנועת התעוררות, ביטא ד"ר מיכה גודמן את ההזדמנות הזו באופן מדוייק: לא אנשים שהם "או או" אלא אנשים שהם "גם וגם", אנשים שלא מחפשים להפריד אלא מחפשים להוות גשר בין המגזרים. הירושלמיות האמיתית, אמר ד"ר גודמן, היא היכולת להכיל בתוכך את הסיפור שלך - וגם את הסיפור של האחר, מעין גרסא מעודכנת לכך שההלכה נקבעה כבית הלל - "שהיו מקדימים בית שמאי לדבריהם".
כשהתעוררות קמה, לפני קרוב לעשור, כמעט שלא היו בה דתיים. במקרים רבים מצאתי את עצמי בתור הדתי היחיד. באירוע שקיימה התנועה השבוע התמונה השתנתה לחלוטין: חובשי הכיפות הפכו להיות מחצית מחברי ופעילי התנועה. לא ממקום של השתלטות, אלא ממקום של עבודה משותפת. ממקום שבוחר להתמקד במה שאנחנו כן מסכימים עליו. ממקום שמבין שעתידה של ירושלים יוכרע בזכות ברית אמיתית, ברית יעוד כדברי הרב סולבייצ'יק.
יש הרבה מאוד מקומות שהציבור החילוני והציבור הדתי יכולים להיות חלוקים בהם. ירושלים, העיר שלא חולקה לשבטים, היא המקום להגביר את שיתופי הפעולה, במיוחד עכשיו, כשנשארו שנתיים וחצי לבחירות הבאות, כשתמונת המועמדים לא ברורה וכשראש העיר הנוכחי, ברקת, שידע להכיל את המורכבות הירושלמית, ממשיך (כנראה) לדרכו ברמה הארצית. אפשר יהיה לבחור במלחמה הקלאסית - חרדים מול חילונים, דתיים לאומיים מול חרד"לים, אשכנזים מול ספרדים, ואפשר לנסות ליצור את המודל החדש, המודל שהתעוררות מנסה (ובצניעות אומר גם - קצת מצליחה) לייצר בשנים האחרונות בירושלים : דתיים וחילונים, אנשים מכל המגזרים, הצבעים, האמונות והדעות, שמשתפים פעולה למען מטרה נעלה - למען ירושלים.
הכותב הוא חבר מועצת העיר ירושלים, מחזיק תיק הצעירים, המשפחות והסטודנטים מטעם תנועת "התעוררות"