לפני 8 שנים יצאתי למסע לפולין. ההכנות לשם היו רבות והחלו כבר בכיתות הנמוכות. לפני המסע לפולין הייתי בטוחה שאני טסה בשביל ללמוד ולהבין טוב יותר את השואה. כשחזרתי מהמסע הבנתי - שלא הבנתי שום דבר.
אוסף הסרטונים שלי ששמרתי מאותה התקופה, יכול להעיד יותר טוב מ-1,000 מילים שאכתוב על דף. רגעים של צחוק, היסטריה, בכי וחוסר וודאות. לא ברור בכלל האם הצלחתי לחוות או להתחבר למה שראיתי. בעיקר זכורים לי השיחות המסכמות עם המדריכה של הקבוצה, שבהן חברותיי התלוננו שהן לא בוכות מספיק במהלך המסע.
שנתיים מאוחר יותר מצאתי את עצמי מדריכה במוזיאון שואה, וכל הפרטים שאותם פספסתי בתור תלמידה פתאום התחילו להתחבר ולהסתדר . גם אז היה לי ברור שאיני יודעת מספיק, אבל התאריכים שאותם הייתי צריכה ללמוד בשביל ההדרכות והסרטים אותם הקרנתי לקבוצות, חידדו את התמונה שהייתה מטושטשת מאז המסע בתיכון.
אין ספק, המסע היה חשוב מאוד. כדור שלישי לשואה, אני בטוחה שחוויתי דרכו דברים שהצליחו לחבר אותי בצורה רגשית ונפשית לעברי ולמשפחתי. אך האם המסע הזה חובה לכל תלמיד ישראלי? אני לא בטוחה שהתשובה היא "כן". לא כי אי אפשר ללמוד בפולין שום דבר, אלא מכיוון שזה פשוט לא העיקר.
טונות הכספים שנשפכים עבור מימון המסעות הללו יכלו ללכת עבור תרופות ואוכל לניצולי שואה שחיים מתחת לקו העוני. נכון שאפשר לתרום כסף לניצולים וגם לצאת לפולין, ואני בעד השילוב - אבל ברגע שבני הנוער רואים את המסע כ"מטרה" , ולא כאמצעי להנצחה, אנחנו בבעיה.
בימינו, כשדור הניצולים הולך ונעלם, הקשר החי והאמיתי בינינו לבינם, הוא הדבר הכי משמעותי שיכול להתקרב לעדות חיה. המסע לפולין אמור להוות תחליף לניצולים לאחר שייעלמו, אך כרגע כשהם עוד כאן - מה אנחנו עושים למענם במשך שאר ימות השנה? לצערי, לא הרבה.
אולי זה נשמע קצת קיצוני, אבל נדמה לי שהמסע לפולין הפך לדבר החשוב ביותר בהנצחת השואה. וזוהי בעיניי הצביעות - תלמידים והורים מרגישים כי ברגע שיצאת לפולין, סימנת וי וסיימת לתרום למען "זכר השואה". כל זאת, כאשר בתקשורת מדווחים על עשרות אלפי ניצולים שחיים ללא כסף, ללא אכפתיות, בלי חום והערכה מצד הצעירים. האם עלינו לעשות משהו למען פליטי ושורדי השואה? ברור שכן. האם בפועל אנחנו עושים? לא. אבל העיקר ששילמנו על טיסה לפולין.
השבוע היחידי בו אנו נזכרים באותם עשרות אלפי ניצולים, הוא השבוע של יום השואה. לאחר מכן, התלמידים במערכת החינוך חוזרים למנטרה הישנה שמספרת להם ש"המסע לפולין" הוא הדבר החשוב ביותר. למסע במחנות השמדה והריכוז בפולין יש את היתרון של 'מראה העיניים', מראה שמציג לתלמידים ולמורים את התקופה האפלה בהיסטוריה, בצורה ריאליסטית וממשית. אבל כאשר אני צריכה לשים על כף המאזניים את המסע או את הניצולים, אני בוחרת בניצולים.
למה אנחנו מקדשים את המסע לפולין? אני כבר לא מדברת על המחיר הכלכלי הגבוה שתלמידים נאלצים לשלם כשהם נוסעים, ועל אווירת ה"טיול השנתי" שחלק מבני הנוער חווים כשהם טסים לחו"ל. אני מדברת על סדר עדיפויות ברמת ההתייחסות שאנו נותנים לנושא. הניצולים - הם אלו שנמצאים עכשיו במקום הראשון, את שאר עבודות ההנצחה, נוכל לעשות אחר כך.
הכותבת יצאה למסע משואה לתקומה בישראל וגם למסע לפולין. השתתפה בפרויקט "פרח לניצול" והדריכה ילדים ובני נוער, חיילים ומבוגרים במוזיאון השואה "בית העדות" במושב ניר גלים.