מתי חוגגים את יום העצמאות?

בכל שנה ושנה, ביום ה' באייר, אנו חוגגים בבתי הכנסת שלנו את יום העצמאות. מבחינתנו, יום זה הוא יום חג כמו כל חג דתי אחר, בו אנו מודים לקב"ה על שזיכנו מחדש להקים את השלטון היהודי העצמאי בארץ ישראל.
אולם יש החושבים, שיום העצמאות הוא חג חילוני בלבד, ואין מקום לחוגגו בבית הכנסת. שאלה מפורסמת שהם שואלים פעמים רבות היא: היכן מצינו בעבר, בדורות הקודמים של העם היהודי, שקבעו יום חג על החזרת השלטון? היכן מצינו שדבר זה הוא דבר חשוב שיש לחוגגו? מדוע לא קבעו רבותנו יום חג על חזרת השלטון היהודי בימי בית ראשון ושני?
על ימי בית ראשון למעשה אין שאלה כלל, שהרי עצמאות מדינית כבר היתה לישראל מימות יציאת מצרים. אמנם ללא ארץ ואדמה, אך כבר בימי משה יצאנו מעבדות מצרים לחירות ושלטון עצמי. חג הפסח נקרא גם "חג החירות", וחירות כוללת גם את העצמאות שזכינו בה. נמצא שחג הפסח, כולל בתוכו כבר את כל האלמנטים של שמחה על השלטון העצמאי, ולאחריו בימי דוד ושלמה לא נוסף מאומה מהבחינה של השלטון העצמאי של העם היהודי.
אולם אין ספק, שעם חורבן בית ראשון אבדו כל סממני השלטון העברי. מדוע אז, כשחזרו עזרא ונחמיה וכוננו מחדש מדינה עברית, לא קבעו יום חג של יום העצמאות?
כל מי שקורא את ספרי עזרא ונחמיה, ימצא בקלות תשובה לשאלה זו. בימיהם אמנם היתה אוטונומיה ליהודים, אך הם היו באופן מוחלט נתונים לשליטתם של מלכי מדי ופרס, שקבעו כל מה שיעשה בארץ. כל תקומת בית שני התחילה רק בזמן שכורש, מלך פרס נתן רשיון לעלות (עזרא א, א), והעבודה נפסקה מיד כשהמלך החליט לבטלה (ד, כא). רק כשהצליחו היהודים לקבל שוב את רשות המלך, לאחר 22 שנה, יכלו להמשיך את הבנין (ו,ז). עזרא עצמו מתאר את מצב היהודים בסוף ספרו: "כי עבדים אנחנו, ובעבדותנו לא עזבנו אלוקינו, ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס" (ט, ט). וכן בספר נחמיה: "הנה אנחנו היום עבדים, והארץ אשר נתת לאבותנו...הנה אנחנו עבדים עליה...ועל גויותנו מושלים, ובבהמתנו כרצונם, ובצרה גדולה אנחנו" (נחמיה ט, לו־לז).
ודאי שבמצב כזה, אין מה לחגוג יום עצמאות, כשאין שום עצמאות אמיתית. מצב זה, של חוסר שלטון עצמי יהודי, נמשך כמאתיים שנה. לאחר שמלכות פרס נפלה, שלטו בארץ היונים ומנעו מהיהודים שלטון עצמי.
מתי זכו היהודים בעצמאות מדינית? רק עם ניסי חג החנוכה. כאשר יהודה המכבי וחבריו נצחו את היונים, חזר השלטון העצמי לישראל.
והנה מצאנו דבר מענין ־ הרמב"ם, בתארו את נס החנוכה, כותב (הלכות חנוכה ג, א):
"בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות... עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני ".
הרמב"ם בפירוש מציין, שחלק מהשמחה שלנו בחג החנוכה, היא על חזרת השלטון העצמאי היהודי. נמצא שאכן מצאנו תקדים לכך, שרבותנו קבעו חג גם על חזרת השלטון העצמאי, הוא חג החנוכה.
ויש לדקדק בדברי הרמב"ם, שהשמחה אינה רק על שלטונו של יהודה המכבי, שהיה שומר התורה כהלכה. אנו חוגגים את המלכות שחזרה ליותר ממאתים שנה, הכוללת בתוכה גם מלכים שהם רשעים גמורים. למשל ־ ינאי המלך, שהרג את כל חכמי ישראל (קידושין סו). עצם החזרה של המלכות והשלטון לישראל, היא סיבה לשמוח ולהודות לה', למרות שלפעמים הדרך שבה מונהגת המדינה, אינה לצערנו דרך ההלכה. לפעמים ה' שולח את הגאולה לעם גם בדרכים שקשה לנו להבין אותם, כמו שאנו רואים דוגמא לכך בפרשת השבוע שלנו. דוקא מעשה החטא של יהודה ותמר, הוא שסובב את לידת משפחתו של דוד המלך, ובזמן חטא זה אמרו חז"ל (בראשית רבה, פה), שהקב"ה "בורא אורו של מלך המשיח".
נמצא אם כן, ששלוש פעמים בשנה אנו חוגגים את יום העצמאות שלנו: בפסח את העצמאות הראשונה, בחנוכה את העצמאות של בית שני, ובה' באיר את העצמאות של הגאולה השלישית.
אנו מקוים שבמהרה, נזכה לחגוג בה' באיר לא רק את הגאולה הגשמית, אלא גם את הגאולה הרוחנית של העם היהודי.
חג חנוכה ויום עצמאות שמח לכולנו!