''תנו למכבים לנצח''

"ניצחון המכבים נספר, נזמרה, על האויבים ידם כי גברה, ירושלים לנו הבירה, לב ישראל היא, שירו לה שירה". (ימי החנוכה/א.אברונין)

מי לא מכיר את ההבדל בין הגן הדתי לגן החילוני במסיבת חנוכה. בעוד בגן החילוני שרים, במשך שנים, "על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים", בגן הדתי מתאמצים להדגיש: "אשר חולל ה' למכבים", למרות שהתוספת מקשה על המנגינה….
חנוכה הוא חג שהתברך בשירים רבים ולא צריך להיות גננת בשביל לגלות זאת. שירי חנוכה אינם מקפחים שום סממן של החג הזה, מהנר הראשון עד אחרון הסביבונים והתלהבות מיוחדת הם מגלים מניצחון המכבים. הסיבה לאינפלציית שירי החג היא פשוטה. ההזדהות של משוררינו הלאומיים בראשית דרכה של הציונות עם החג, כפי שתפשו אותו, הייתה מוחלטת. עד הקמת המדינה, כשללוח השנה עוד לא נולד יום העצמאות, היה חנוכה החג של התנועה הציונית. גבורתם הלאומית של המכבים שימשה לחלוצים כאנטיתזה לגלותיות שבה נלחמו ונס המרד של מתתיהו שווה בעיניהם למהפכה הציונית. בשירים שחברו ביאליק, קיפניס ואחרים הושוו החלוצים למכבים ונקראו להעמיד את העם, להקים את הדור, להושיע, לפדות ובקיצור, לפעול בכל הפעלים שנעלמו זה מכבר מהלכסיקון הישראלי.
כצפוי, כחלק אינטגרלי מתופעת "כוחי ועוצם ידי", בביטוי הגבורה הלאומית בשירים, הייתה כרוכה גם לא מעט כפירה בחסדי שמיים. הפסוק הידוע מתהילים: 'מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו', סורס והפך בשירו של מנשה רבינא ל 'מי ימלל גבורות ישראל'. המשורר זאב, בשירו "אנו נושאים לפידים" הגדיל לעשות והשתמש בנס פך השמן כדי להמחיש את עצמאותם של החלוצים בני העלייה השניה, שמרדו בסומכים על הנס:" נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו, בעמק חצבנו עד דם, ויהי אור".
ובכל זאת, לא נעים לומר, אבל אני מתגעגע לכפירה של שירי חנוכה ובשנה וחצי האחרונות, הגעגוע הזה גובר. זה געגוע לימים שבהם היה אפשר לשיר בלי טיפת ציניות "הן בכל דור יקום הגיבור, גואל העם", ימים בהם היית יכול לבטא מילה כמו ניצחון בלי להתנצל.
לא סוד הוא שהגבורה של היום, זו לא הגבורה של פעם. מה שבקלות "עבר מסך" 'בימים ההם', לא מקבל רייטינג 'בזמן הזה'.
"נרותיי הזעירים", שפעם ספרו לנו סיפורי גבורה, היום, בגרסת נוער הנרות, מספרים רק עצב וגעגועים. אם פעם דרשו נרות חנוכה ממדליקיהם לקום ולהתעורר, הנרות של היום רק דורשים להדליק אותם, לא יותר. "הדליקו נר ליצחק", שבו לידו, עדיף עם גיטרה וזה מספיק.
גם על הנשים עברו שינויים. חנה אם "שבעת בניה", הייתה נתבעת היום, כמו הנשים ביש"ע, על הקרבת ילדיה. ליהודית, שמסופר עליה שהרגה שר יווני, היו פותחים תיק. שתיהן, סביר להניח, לא היו מוצאות את עצמן ב "ארבע אמהות".
מכל סממני החג, הסממן היחידי שאולי מתאים למצבנו היום היא הסופגניה. בעימות הצבאי הנוכחי אימצנו, פחות או יותר, את מהותה של הסופגניה, ואנחנו סופגים את כל היריקות והיריות כמעט מבלי להגיב. פעם כשהיינו אלעזר, יצאנו להלחם גם מול הפיל היווני, היום אנחנו הפיל שיושב בטנק ואלעזר הוא הילד הפלשתיני שזורק עלינו אבנים.
ומכיוון שבישראל 2001 זו לא גבורה גדולה להיות גיבור, שירי הגבורה של חנוכה נשמעים ישנים יותר מהתנ"ך. לעומת שאיפותיהם הלאומיות של משוררי הדור הקודם, המשוררים הלא לאומיים של הדור שלנו מבקשים בשיריהם רק יונה, עלה של זית, קצת שמן זית על החומוס והרבה שקט, לא יותר.
חוסר הרלוונטיות של שירי חנוכה הישנים לימינו, מחייב אותנו לתהות על קנקנה של הגבורה שבאה בהם לידי ביטוי.
העובדה שהגבורה הלאומית החזיקה מעמד בקושי שני דורות מוכיחה שגבורה ללא רוח היא כגוף בלי נשמה ואין לה תוחלת חיים ארוכה. לא לחינם דורשת התורה מהכוהן המשיח לשאת נאום לפני היציאה לקרב. מלחמה בלי רוח היא כמו שמשון בלי נזירותו. גם המכבים יצאו לקרב מהמקדש וחזרו אליו בסופו, והיטיב לתמצת זאת הרב קוק במשפטו הקצר לחודש כסלו: "גבורת אמת תמצא רק במקום שאור אלוקים שמה".
ובכל זאת, למרות שהכל מתחיל ונגמר ברוח, וגבורת שירי חנוכה היא גבורה חילונית מוצהרת, אנחנו זקוקים לשירים הללו ולאווירה ההרואית שבהם ולו רק בשביל להיזכר שפעם, לא מזמן, התמודדנו עם האויב בדרך אחרת. מהבחינה הזאת, חנוכה הוא החג המתאים ביותר לתקופה הזאת. אנחנו צריכים את החג הזה כדי שיזכיר לנו שגבורה יהודית היא תופעה נורמלית וחיובית שלא צריך להתבייש בה. החג הזה צריך להחזיר ללכסיקון שלנו מילים שנשכחו בדרך, מילה כמו נחישות ומילה כמו ניצחון, שפעם נאמרו בטבעיות, בלי שנזדקק לעזרתם של צוותי ההסברה.
תפקידו של אור הנרות שנדליק בחג הוא להסיר מתוכנו את החושך שהוא הפחד שלנו מדעת הקהל העולמית והפחד שלנו מעצמנו. את האור הזה, שבחנוכייה, אסור לנו לשמור בבית, הוא חייב להאיר כלפי חוץ, לרחוב, לפני שתכלה רגל מן השוק. לאור הזה, אור הגבורה והאמונה, זקוקים משני צידי הקו הירוק.

הרעיון המרכזי שבהדלקת נרות חנוכה הוא פרסום הנס. השנה, פרסום הנס שמוטל עלינו, הוא לשאת את לפיד הגבורה בגאווה, לחזק את המכבים שבתוכנו ולתת להם לנצח.