הרב יעקב, או כמו שקראתי לך, יעקב, היית לפני הכל חבר. אם זה החיבוקים בבוקר, אם זה החיוך הענק מתחת לשפם השחור והמטופח שלך, כי כזה היית - בן אדם שלא עובר ליד, בן אדם עם הנוכחות הכי שמחה שיש. בן אדם עם שמחת חיים שסוחף אחריו אנשים בשמחה שלו, בן אדם שתמיד עם חיוך מרוח על הפנים. כל מי שזכה להכיר אותך זכה לאדם שמח בחיים, ולא ישכח אותך לעולם. נכנסת לראש, נכנסת ללב, ומשם לא תצא לעולם.
בכיתה ז' או ח', לימדת את החבר'ה בשכבה שהיו צריכים תגבור באנגלית. אני, שלמדתי בכיתה המקבילה, תמיד יצאתי ונכנסתי לכיתה שלך. למה? כי היית מורה מדהים. לא היה אכפת לך שלא למדנו, כי בעצם כן למדנו. למדנו איך לנבוח, למדנו לטפח שפם, למדנו איך להיות מלאי שמחת חיים, למדנו לצחוק במשך שעתיים! במשך כל השיעור איתך רק צחקנו וצחקנו, וזה השיעור הכי חשוב בחיים - לצחוק ולשמח אחרים.
שגדלתי והגעתי לכיתה ט' פגשתי אותך ערב אחד במסעדה, ולא האמנתי שתזהה אותי מחוץ לבית ספר. אבל אתה, שהיית אדם שמתחבר לסביבה שלו, לתלמידים ולנוער היישוב, מיד קראת לי ואמרת: "היי, אתה מההמשך! בוא יש מקום שולחן לידי".
כשכבר הייתי שביעיסט, כל הפסקה היה לי נוהל ללכת למשרד שלך, וכשהיית שם עלה לי חיוך על הפנים. התיישבתי בכיסא מולך ודברנו. מדיי פעם הציץ מישהו מהחלון אל החדר, אבל לך לא היה אכפת. התייחסת אליי, למרות שהיית עסוק בעוד אלף ואחד דברים. ישבנו ודברנו, לפעמים זה גלש עד אחרי הצלצול בלי ששמנו לב, כי היית כל כך קשוב ואוהב, וכמובן מחבק ומחייך.
אחרי מותך, הבנתי עוד יותר מי באמת היית. היית בן אדם שאוהב את כולם, בן אדם שנוגע בכולם. אפילו חברים שלי שלא הכירו אותך, ידעו מי זה המשופם המחויך של ההנהלה. נגעת בהם, נגעת בכולם. בהתחלה ישבנו, ספרנו סיפורים ובכינו, כי ככה זה. אבל אז עלו הסיפורים המצחיקים שקרו לכל אחד מאתנו איתך, וישבנו וצחקנו, כי היית מצחיק ולא הפסקת לצחוק. כל הזיכרונות ממך, בלי יוצא מהכלל, הם זיכרונות של צחוק, כי היית עם חיוך רחב ולב ענק.
לאחר מכן אמרתי לעצמי שזה מה שהיית רוצה, שיהיה לי, לנו - שמח. שאסור לנו לשקוע בעצב, שחייבים להישאר שמחים, לא משנה מה, כמו שאתה היית עושה, בכל מצב. מאז, אני משתדל לקחת על עצמי להיות שמח, ולחייך לכל אחד, לשמוח על כל דבר קטן. מבחינתי זו הצוואה שלך, שאנחנו נמשיך לצחוק, לחייך ולחבק.
הכותב הוא בוגר התיכון התורני או"ת דרך אבות מבית רשת אור תורה סטון