בעבר פרסם הרב מלמד מאמר חשוב בשם "ריבוי ילדים - הכרת ערך החיים". להלן אסקור בקצרה את עיקרי הדברים ולאחר מכן אוסיף שתי הערות.
הרב מלמד מציין כי "צריך לדעת שיש מצווה כללית לפרות ולרבות, וכל כך גדולה מצווה זו עד שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה" (משנה גיטין ד, ה), משום שבמצווה זו ההורים זוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם".
הרב מלמד מוסיף כי "קבעה התורה כמצווה מחייבת שיוליד כל אדם מישראל בן ובת... וחכמים הוסיפו כמצווה מחייבת להוסיף ולהוליד עוד ילדים (יבמות סב, ב). שתי סיבות לכך: א) מפני הערך העצום של החיים. ב) כדי להבטיח את קיום החובה מהתורה".
לאחר מכן מביא הרב מלמד מחלוקת בין הפוסקים בשאלה האם לאחר קיום מצוות פריה ורבייה מהתורה (כלומר בן ובת[1]) מותר להימנע מללדת עוד ילדים מחמת קשיי חינוך או קשיי פרנסה וכד'.
הלכה למעשה קובע הרב מלמד כי "נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים: הראשונה היא חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים, והשנייה היא מצווה להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו, אבל אין בכך חובה. לפי זה, הורים רגילים, שאינם חולים במיוחד בגופם או בנפשם, חייבים לקיים את מצוות חכמים שיהיו להם ארבעה או חמישה ילדים. לאחר מכן ישקלו אם בכוחם להמשיך בקיום המצווה הגדולה ולהוליד עוד ילדים".
האם אדם ללא אמצעים כלכליים מחויב להביא לפחות ארבעה או חמישה ילדים?
ללא ספק יש ערך עצום בהבאת ילדים לעולם. אך לצד חובה זו קיימת בהלכה חובה נוספת של ההורים, והיא לספק לילדיהם את צרכיהם (החומריים והנפשיים) הבסיסיים. כפי שנלמד בגמרא:
"כשהיו באים [הורים המשתמטים מכלכלת בניהם] לפני רב יהודה, אמר להם: התנין הוליד ועל בני העיר הטיל [את פרנסת ילדיו; התנין מוחזק כיצור אכזר]! כשהיו באים לפני רב חסדא, אמר להם: כפו לו מדוכה ברבים ויעמוד ויאמר: העורב מבקש בנים ואותו האיש אינו מבקש בנים [כלומר שהוא אכזר אף מהעורב] ... כשהיה בא לפני רבא, אמר לו: נוח לך שיתפרנסו בניך מן הצדקה?" (כתובות מט, ע"ב; מתורגם).
כל זמן שאין סתירה בין שתי החובות הנ"ל כמובן שיש להעצים את מצוות פרו ורבו. אך במקרים שבהם האדם אינו יכול לזון את ילדיו או כאשר אחד מבני הזוג אינו מסוגל מבחינה נפשית להביא עוד ילד (באופן כזה שהבאת ילד נוסף עלולה להוביל לדיכאון עד כדי פירוק המשפחה) לא בטוח שנכון להציב עבורו רף מינימלי של ארבעה או חמישה ילדים.
לפני זמן מה פגשתי מכר שסיפר לי כי הלך להתייעץ עם רב חשוב בציבור הדתי בנוגע להתלבטות שלו האם להביא עוד ילד לעולם. הרב סייג את קיום המצווה החשובה בשני תנאים: א. שאשתו רוצה ומסוגלת להביא ילד נוסף. ב. שיהיה לו אוכל לתת לילדיו.
מי צריך להחליט בשאלה כמה ילדים להביא לעולם?
בגמרא נאמר כי "שלשה שותפים יש באדם: הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו" (נדה לא, ע"א). כשם ששני ההורים, יחד עם הקב"ה, אחראים להיווצרותו הפיזית של הוולד, כך הם גם צריכים לקחת אחריות ולהחליט כמה ילדים ברצונם וביכולתם להביא לעולם.
בימינו יש לעתים שותף רביעי בהחלטה להביא ילד לעולם. שותף זה - המתגלם בדמות החברה הלוחצת או הרב הנערץ - מחליט לעתים בשביל ההורים כי עליהם להביא עוד ילדים (לעתים אף במקרים קיצוניים, כשההורים נמצאים על סף קריסה נפשית או כלכלית). כידוע, בסופו של דבר ההורים (ולא השותף הרביעי) הם אלו שיצטרכו לשאת בנטל ובזכות של גידול הילדים וחינוכם.
כאמור לעיל, יש ערך עצום בהבאת ילדים לעולם. מדובר באחד הערכים החשובים ביהדות, בדומה לערך של לימוד תורה, שיש לשאוף להרבות בו. יחד עם זאת, כשם שביחס למצוות לימוד תורה נאמר בגמרא כי "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים" (ברכות יז, ע"א), כך גם ביחס למצוות פרו ורבו ניתן לומר כי אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיעשה זאת לשם שמים, ולא בשביל לרצות את השותף הרביעי.
[1] כידוע בדרך כלל ההורים אינם יכולים לבחור את מין היילוד. לאור זאת עשויה להתעורר השאלה: האם אדם שנולדו לו רק בנים או רק בנות לא קיים את מצוות פרו ורבו? אין מגמתי להכריע כאן בשאלה זו, רק אציין כי בגמרא מובאת גם שיטת רבי נתן לפיה בית הלל סבורים שכדי לקיים את מצוות פרו ורבו צריך "או זכר או נקבה" (יבמות סב, ע"א). לפי שיטה זו יוצא כי גם מי שנולדו לו ילדים רק ממין אחד זכה לקיים את המצווה.