שחנ"ש במוצ"ש: ג'מבו גונובה

למרות שאנחנו, ברוך ה', חיים חיי חופש חיצוניים ולא משועבדים תחת קלגסים עם שוטים, אנחנו לפעמים משועבדים בתוך החיים המודרניים, כאן במאה ה-21

חדשות כיפה אסף פני אל 17/01/15 20:36 כו בטבת התשעה

שחנ"ש במוצ"ש: ג'מבו גונובה
shutterstock, צילום: shutterstock

ג'מבו גונובה הוא כורה יהלומים באפריקה, עובד 16 שעות ביממה. אם הוא מפסיק לעבוד יותר מ-5 דקות- הוא מוכה על ידי אחד מאחראי המשמרת. יש לו בעיית כליות כרונית והוא ממשיך לעבוד למרות הכאב.

לינדה ג'קסון היא עובדת משרד זוטרה בפירמת עורכי דין גדולים וחשובים. היא אחראית להכנת קפה, נקיון השירותים, שליחויות ולא מקבלת אפילו מילת "תודה" אחת ביום. היא גרה בדירה קטנה בפרברי ניו-יורק, בודדה.

סנטון יוהניס הוא עובד תחזוקה במשמרות לילה באירלנד. כשהוא מסיים את העבודה הוא נכנס לפאב קבוע, שותה את משכורתו וישן עד המשמרת הבאה.

אחיהו בן יועזר הוא עבד עברי ששבוי במצרים. הוא הולך ברחוב עם ראש מושפל ואפילו לא מדבר עם שכניו העבריים.

מה משותף לכל הארבעה?

סבל מתמשך. שמוביל לתוצאה אחת: חוסר מודעות גמור למצבם הנפשי.

כשאדם נמצא בעומק הסבל, חי באופן חוזר את שגרת יומו המתישה- המוח שלו עובר למצב תכנות מיוחד: השרדות.

מה שאבסורד הוא שזה בעצם מנגנון מיוחד של התת-מודע. מנגנון הגנה. הנפש לא עומדת בעומס הנפשי. אם ג'מבו או לינדה או סנטון או אחיהו יהיו מחוברים לרגשות שלהם- הם יהיו מוצפים בכאב בלתי-ניתן להכלה. הם יתפרקו לחתיכות. הנפש, מעבירה הילוך ל"טייס אוטומטי". הסובל עובר להתמקדות מלאה בגוף שלו- ביצוע פעולות טכני. הוא לא חושב. הוא לא מודע לכלום. רק המערכת הבסיסית ביותר מפעילה את האיברים שלו. הוא מוגן מאחורי חומות ברזל, קהה רגשות, אטום.

לכן, כל-כך קשה לצאת מהמצב הזה. לכן, האסור לא מצליח להתיר את עצמו. לכן, אם פרעה מכביד את העבודה- ברור לו שהעברים לא יתפנו לחשוב או להרגיש את מצבם. הם רק שוקעים יותר ויותר לתוך ההשרדות.

למרות שאנחנו, ברוך ה', חיים חיי חופש חיצוניים ולא משועבדים תחת קלגסים עם שוטים, אנחנו לפעמים משועבדים בתוך החיים המודרניים, כאן במאה ה-21. אם זה מקצוע שאנחנו שונאים, זוגיות שאיבדה ממזמן את האהבה, הורות שמסתכמת בביצוע טכני של מטלות או בכלל תחושה שהשנים עוברות והחיים והחלומות נוזלים בין האצבעות.

החובות, השגרה, הפחדים, האוטומציה- מכים בנו שוב עם השוט. אנחנו לא רוצים לחשוב, לא רוצים להרגיש. רק לשרוד עוד יום ועוד שנה, כשלא ברור אם יש אפילו תאריך יעד שאליו אנחנו שואפים.

לפעמים אנחנו מחכים למשה. מישהו שימשה אותנו, ימשוך אותנו מתוך ההיפנוט הזה ויעיר אותנו לחשוב, להרגיש, להיות מודעים ואז גם לקחת יותר שליטה על עצמנו ולעשות מעשה- לצאת מהמיצרים של עצמנו. כי אם לג'מבו, לינדה, סנטון ואחיהו, מגיע לצאת לחירות- אז גם לנו.