שמע ישראל.
אתה בן העם הזה, הסכת, שמע והבן, שה' הוא אלוקינו, מאז ומעולם וה' הוא אחד, מכאן ולהבא.
אחד, במובן של שלמות, אחד, במובן של אהבה ואחד, במובן של שלם. מורכבות השלם הזה, עשויה משני חצאים, שיש ולעיתים נראים בעיננו כשני הפכים, אבל בהשקפת העולם היהודית, לא דבר והיפוכו יש כאן כי-אם, השלם בהתגלמותו.
שלם בין "ויהי ערב" ל"ויהי בוקר, יום אחד".
שלם של שקיעה וזריחה, של חושך ואור, של סתירה ובניין, של מוות וחיים, שלם של, בדמייך חיי!
כן! כך בדיוק נראית ברית הדמים והחיים, שבינינו לבין הקב"ה. שלם של הפכים, שלם של שואה ותקומה, שהוא אחד. של "התנערי מעפר, קומי" בחצי האחד, ושל "לבשי בגדי תפארתך עמי" בחצי השני.
שלם של מ-"כה אמר ה' אלוקים לעצמות האלה..." , ועד ל-"ונתתי עליכם גידים והעלתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וחייתם". מחד, עצמות יבשות, של מי שהיה ואיננו ומאידך, בשר וחיות, של מי שהיה והנו.
כך הוא החיבור הטבעי, שבין יום הזיכרון, ליום העצמאות.
טבעי אמרתי? כן! טבעי וייחודי ומאפיין מאוד, את אומתנו היהודית. שכן זהו בדיוק המחיר הנדרש ממסירות נפשה של האומה ומדבקותה בארץ ישראל, בתורת ישראל, בעם ישראל, בצבא ההגנה לישראל ובמדינת ישראל.
מחיר הדמים נתבע מעצם אופיים של החיים היהודיים בארץ ישראל ומהותם. זה כואב, זה חד, אבל באותה מידה נכון ואמיתי.
בלוויותיהם של אבי ואביטל וולנסקי הי"ד, שנרצחו אך לפני חודשים אחדים, "הורה" לי אל"מ דרור ויינברג הי"ד, כבעין ציווי וצוואה "אתה חייב להספיד!". השבתי לו, שאינני מכירם אישית. הוא התעקש ותבע במפגיע כשאמר "אתה חייב את זה למען ארץ ישראל, למען תורת ישראל למען צבא ישראל". שהרי המשולש הזה, היה המאפיין המרכזי של משפחה ייחודית זו.
בלווייתו של אל"מ דרור ויינברג הי"ד ובבריתו של דרור נחמיה נ"י, התינוק שנולד לדרור ז"ל – ב-ז' בניסן תשס"ג – חשתי פעם נוספת, את משולש הנצח הייחודי הזה, כמו-גם את ברית הדמים, של אב ובנו, של המת החי, של ה"בדמייך חיי" של דם הברית, ודם הפסח ודם קורבן האדם, שחברו להם יחדיו.
כשאני מבקר בחלקה "שלי", של שכונתי, של חברי בהר הרצל שבירושלים, אני רואה אותם שוכבים אחד אחד, אני רואה אותם שורות שורות, טורים טורים. שכנים הין בחייהם ושכנים נותרו לאחר מותם.
חשבתי לא אחת, שנכון היה – משום המחיר הכבד ומשום הריכוז הנורא, ומשום התלכיד האנושי שחבר לרגבי עפר – חשבתי, שיהא זה יותר מנכון באם ניצוק את צקון לחשינו ונתפלל לבורא עולם, על_מנת שיתיר את קשר השכול השכונתי.
הנחתי את הרעיון בפני ידידי הרב איתן אייזמן, ששכל אף הוא את בנו יקירו, צבי יהודה ז"ל, הטמון גם- כן בחלקה המוזכרת. תשובתו של הרב איתן, הייתה מצמררת בעומק אמונתה, וכך אמר: "מי שמחנך את ילדיו למסירות נפש למען ארץ ישראל ולמען עם ישראל ולמען קדושת השירות בצבא ההגנה לישראל, צריך גם להבין שיש לחינוך הזה ולמסירות הנפש הזו, גם מחיר של דמים".
היום, יותר מאתמול ומתמיד – אני מבין.
היום, כשאת המחצית האחת של יומי אני עושה במחיצת משפחת השכול הצה"לית ואת המחצית השנייה של יומי, אני עושה איתם שוב, והפעם במחשבה, בתחושה ובכאב.
היום, כשאת מצברי הרוחניים, אני מטעין, ובאורח פרדוקסאלי דווקא, ממשפחת השכול העוצמתית.
היום אני מבין את עומק האמת של "בדמייך חיי". חיים הנובעים – ודווקא, כמה מפליא – מן החיים שהיו. והם כרטייה המונחת על-גבי המורסה, אומנם כן הם (משפחת השכול) המניחים, והם כמים הניצוקים על שפתיים כלות ושוב הם (משפחת השכול) היוצקים.
מתוך ההבנה וההכרה הצרופה, שתנועת חיים זו, היא היא המלווה את האדם הפרטי כמו-גם את גורל האומה היהודית בכללותה, אנו נדרשים למלא עצמנו עוז ותעצומות, בשעת זריחה של בוקר חדש, על-מנת שתהא לנו היכולת לחלוף על-פני ימים שצבעם כשל לעת ערב.
החושך והאור, דרים להם כאמור בכפיפה אחת, לא רק מהיום הזה כי אם משחר ההיסטוריה, עוד טרם היותנו לעם.
תמונת הנפת הגרזן הראשון של "כל הבן הילוד", עדיין מרצדת ברקע ההיסטורי אך כנגדה, תשובתנו האיתנה בנוסח של "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". תחנת החושך הבאה מצויה ברצון האובססיבי "להשמיד, להרוג ולאבד" וכנגדה, "נהפך להם מאבל ליום-טוב". המשכו של מסע הדמים בשואת אירופה "מיום שואה ומשואה" (צפניה א' ט"ו) וכנגדה, "יש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א ט"ז).
משנאי ישראל ומנאציו, לאורך הדורות והתחנות שבתווך, אמרו לא אחת "יבושו עצמותינו, אבדה תקוותינו" (יחזקאל ל"ז י"א) ואנו משיבים כנגדה "עוד לא אבדה תקוותינו, לשוב אל ארץ קדשינו" (התקווה – אימבר). באנו מ-ארץ גזרה, מארץ העמים ולא אחת מארץ רפאים ואנחנו כאן – למרות ולעיתים למורת – בארץ החיים, בארץ מולדת, בארץ הצבי, בארץ קודשינו. אנחנו כאן לעד ולנצח נצחים – עוצמתיים, שורשיים, גאים, בוטחים ומאמינים בני מאמינים באבינו שבשמיים, צור ישראל וגואלו