בשבוע הבא, בה' באייר, ביום כ"א לעומר, נחגוג את יום העצמאות הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה. והנני כותב שורות אלה במוצאי יום השואה והגבורה, במוצאי יום קשה בתוך תקופה קשה אשר לרבים נדמה שלא היו כמותם. אבל עלינו לזכור ולהזכיר כי "הן-עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" הוא מברכותיו של אותו רשע אשר "לא אבה ד' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ד' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ד' אלקיך". כי כמו שד' אחד ושמו אחד כך עם ישראל עם אחד בארץ וקדושים אשר בארץ המה בכל יום מהללים אותו סלה. היינו שכאשר ישראל יושבים על אדמתם זה הוא בעצמו הלול השם ובישיבתם בגולה בטומאת ארץ הגוים הם מחללים שמו ית' כמו שאמר יחזקאל הנביא ואחמול על שם קודשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה.
לכן, על אף הקשיים, עלינו להתכונן לחגוג את יום העצמאות בשמחה, בהלל ובהודיה, (אפילו אם נדמה שיש איזה עיכוב בשלמות השמחה כדברי מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל במאמרו "מזמור י"ט למדינת ישראל") ביודענו כי הקשיים המלווים את ראשית צמיחת גאולתנו, קשיים הנובעים מהתנגדותם של הגוים לכניסתנו לארצנו כמו שהיה עם בלק ובלעם, כמו שהיה בעלית זרובבל בימי כורש ומאוחר יותר בימי עזרא. "חזרת ההיסתוריה על עצמה" מעידה נאמנה שאכן אנחנו אותו העם התנכ"י הממשיך את דרכו, דרכה של תורה, להשלמת מחשבת הבריאה. מספרים על יהודי אחד גס ועם הארץ אבל עשיר מופלג אשר החליט שהוא רוצה להיות התוקע בראש השנה והציבור לא היה יכול לעמוד כנגדו. בבוא העת, מתכסה בטליתו, שם את השופר לפיו וכמה שלא התאמץ אף קול אינו יצא. והנה תוך כדי תנועותיו הנה והנה בהשתדלותו, טליתו נשמטה מעל ראשו ואז יצא קול שופר נקי, חזק ומהודר. לאחר התפילה שאלו החסידים את הרבי מה פשר דבר והוא הסביר: כשהיה מכוסה בטלית ומראה את עצמו כצדיק גדול כל הכוחות של הטומאה התאגדו נגדו כדי שלא יצא קול שופר שהיה יכול להביא גאולה לעולם. אבל כשהתברר על מי מדובר הניחו לו. הוא יכול לתקוע ולתקוע כמה שירצה, אין לזה שום השפעה בעולמות. והנמשל שכל פעם שמופיע שלב לקראת הגאולה, כל הכוחות שאותה גאולה היא סופם מתאחדים כדי לבטלו.
ובנוסף לכך, בזמן משה ההנהגה היתה נסית בנסים גלויים, כי היא היתה כולה בבחינת מעשה ד' בחסד עליון, בעוד שבימינו עלינו לזכות על ידי השתדלותנו באתערותא דלתתא כי כל תקופתנו שייכת למידת הדין. סימן לדבר שכל האירועים השייכים להתפתחות הגאולה בירידותיה ובעליותיה מתרחשים בתקופת העומר, שהיא ידועה כתקופה קשה ומסוכנת. תקופת העומר אף הפכה להיות תקופת אבל בגלל מותם של תלמידי רבי עקיבא שהיו חייליו של בר כוכבא (ראה אגרת רב שרירא גאון) וזאת משום שנכשלו לכונן עצמאות מדינית. וכנגד, ל"ג בעומר יום הילולא דרשב"י ע"ה הינו יום שמחה כי בזכות לימוד ספר הזהר מקרבים את הגאולה (ואין כאן המקום להאריך בטעם הדבר). כמו כן בימינו נתווספו כמה תאריכים ללוח השנה היהודי: יום השואה והגבורה ויום הזכרון מצד האבל, יום העצמאות ויום ירושלים מצד השמחה, אשר יש בטבעם משום החזרת הימים האלה כולם להיות כפי שכתב הרמב"ן (פירוש על התורה ויקרא כ"ג ל"ו) שהימים שבין פסח לעצרת ימי שמחה הם כעין חולו של מועד (וראה באריכות בסידור בית מלוכה להרב אורי שרקי, דף ב' הערה ח).
יום העצמאות, שהוא אותו היום אשר בו הסתיים בפועל המנדט הבריטי הוא היום אשר האחרונה שבמלכויות הגדולות שבעולם החזירה את המלכות לישראל. לפי רמזי המקובלים אותו יום הוא התיקון של המלכות שבתפארת, תחילת תיקון מלכות שמים עלי ארץ.