סיפור הרקע למכתב הזה, והתוכן של כל 6 המכתבים - נמצא בכתובת:
לד"ר רונן, שלום רב!
אני מקווה שאתה עדיין זוכר אותי. נפגשנו ברכבת מתל אביב לחיפה לפני כשלושה שבועות. אתה היית בדרך לעבודתך במעבדות המחקר בטכניון, ואני נסעתי לבקר את אימי המאושפזת בבית החולים בחיפה. הייתי שקוע בלימוד של פרשת השבוע מתוך חומש קטן שהיה בידי, כשפנית אליי ופתחת בשיחה.
למען האמת, קצת קשה לקרוא למה שהתרחש בינינו 'שיחה'. מה שהיה הוא שאתה דיברת ודיברת, ושטחת בפניי (בצורה קולחת ומלאת בטחון, יש לציין) את עיקרי השקפת עולמך האתיאיסטית-מודרנית. פרשת בפניי את עמדתך במגוון נושאים: אמונה ומדע, והיחס ביניהם, רציונליות לעומת רוחניות ומיסטיקה, מודרניזציה וקידמה, מוסר וליברליות, פתיחות ואומנות, ועוד. אפילו לנושא מעמד האישה הספקת להגיע.
אני הקשבתי בסבלנות לדבריך ולא הגבתי. כשסיימת את דבריך ורציתי לנסות ולהתייחס אליהם, כבר הגיע הזמן בו הייתי צריך לרדת מן הרכבת. אמרתי לך אז שיש לי כמה דברים לומר לך, אך לא ניתן לעשות זאת על רגל אחת.
הבטת בי במבט שלו ובוטח בעצמו ואמרת לי: "בבקשה. מתי תרצה להמשיך בשיחה?".
כשנפרדנו מסרת בידי את כתובתך.
מאז אותה פגישה חשבתי רבות על דבריך. כבר כמה פעמים רציתי להתיישב ולכתוב לך, אך לא מצאתי את הזמן לעשות זאת. כעת התפנה לי מעט זמן ואמרתי לעצמי שאני מוכרח לשבת ולכתוב לך.
אתה בודאי מצפה שבמכתבי אשטח בפניך את עמדתה של היהדות בכל הנושאים שהעלית, ואתמודד עם השאלות ששאלת, ועם הטענות שטענת.
אולי זה יפתיע אותך, ד"ר רונן, אך למען האמת אינני מתכוון לעשות זאת כלל וכלל.
במכתב זה אינני מתכוון לתת תשובות לאף אחת מן השאלות ששאלת.
בדיוק להפך.
אני דוקא רוצה לשאול אותך כמה שאלות. כן, לשאול שאלות.
שטחת בפניי את עיקריה של השקפת עולמך האתיאסיטית-מודרנית, אך נדמה שלעיתים היא כל כך בטוחה בעצמה ומשוכנעת בצדקתה המלאה, עד שמתעלמת מכמה שאלות נוקבות. שאלות יסוד שנוגעות בבסיסה, וצילן מטיל עליה כמה סימני שאלה כבדים. שאלות שיש הנוטים להתעלם מהם. לפעמים בשוגג, לפעמים מסיבות אחרות...
ואתחיל מהתחלה.
את השורות הבאות אני כותב לך, ד"ר רונן, דווקא כיוון שהתרשמתי מהיותך בן אדם רציונלי בעל מחשבה, שההגיון והשכל הישר הוא זה שמנחה אותו בחיים.
קמת הבוקר וניגשת אל החלון הפתוח שליד מיטתך. פתחת אותו והבטת ביופייה של השמש הזורחת ובשמים התכולים. משב של רוח בוקר קרירה ליטף את פניך, ונשמת מלוא ריאותיך אויר צח. אויר שאחוז החמצן שבו איננו פחות במשהו מאחוז החמצן שהיה בו לפני מאה שנה. מליארדי בני אדם ובעלי חיים נשמו וכילו כמויות אדירות של חמצן בתקופה זו, דליקות יער ענקיות יחד עם השימוש באש במשך מאה שנה שרפו חלק אדיר מן החמצן של כדור הארץ, ובכל זאת לא נגרע אפילו משהו מן החמצן שאתה זקוק לו חיונית לנשימתך. מעניין, לא?
אכלת הבוקר כריך של לחם וגבינה, ד"ר רונן. לעסת ובלעת להנאתך. מנגנון מתוחכם מאין כמותו פרק את המזון הזה בגופך למרכיביו המולקולריים, סילק ממנו רעלים וזיהומים, ובאמצעות מערכת תעבורה מופלאה בתיחכומה שלח משלוחי חומרים לכל תא שבגופך לפי הצורך של כל תא. ויטמינים ומינרלים מסוגים רבים ושונים, וחומרי בניין ומקורות אנרגיה, כל אלו נשלחו במינונים שונים ומדוייקים להפליא לכל תא בגופך בהתאמה מוחלטת לצרכיו, הן מבחינת סוגי החומרים והן מבחינת כמותם, והן מבחינת הזמן המדוייק בו כל תא זקוק להם. מערכת מסועפת של צינורות דם מגיעה לכל תא בגוף, מעבירה אליו את החומרים שהוא צריך, ואוספת ממנו חומרי פסולת מרעילים כדי לסלקם מן הגוף. לא הרי תא במוח, כהרי תא בעור עקב הרגל, ולא תא שריר כתא עצב ראיה. כולם מקבלים את שלהם לרבבות סוגיהם. אילו חלילה נמנעה אספקה זו לזמן קצר, כי אז היה התא מת או יוצא מכלל שימוש. אגב כמה תאים יש בגוף?
כן, אני יודע, ד"ר רונן, שיש האומרים שכל זה התפתח מאליו במשך השנים מעצמו בתהליך ממושך. אבל ברשותך, בוא ניעזר לרגע בהגיון הפשוט ובשכל הישר שניחנת בו.
את מכתבי הנוכחי אני כותב אליך במעבד התמלילים הידוע 'וורד' (
מה תגיד, ד"ר רונן, על אדם שיספר לך שמעבד התמלילים הזה נוצר מאליו בתהליך איטי וממושך בתיבת קרטון שלתוכה הושלכו בדלי עפרונות ועטים משומשים?
מגוחך? מטופש? בדיחה גרועה?
הרי שום אדם רציונלי לא יאמין לקשקוש כזה.
אז מדוע שיאמין באותו דבר בדיוק לגבי המציאות המופלאה של האדם והעולם?
האם זה נשמע יותר הגיוני?
נמשיך, ברשותך, עוד קצת.
אם לא איכפת לך, ד"ר רונן, יש לי בקשה קטנה אליך.
הכנס בבקשה את ידך לכיסך והוצא את מכשיר הפלאפון שלך. כן, את המכשיר השחור הקטן הזה.
אתה אולי מרבה כל כך להשתתמש בו עד שמעולם לא נתת את דעתך עליו.
התבונן בו לרגע, בבקשה.
מה אתה אומר עליו?
האם שמת לב פעם עד כמה הוא מדהים?
משקלו הוא בסך הכל 85 גרם, אך הוא מסוגל לעשות עשרות פעולות שונות ומתוחכמות, לאגור נתונים, מספרי טלפון ושמות, ולעשות מגוון פעולות חישוביות. מרוב שהתרגלנו אליו איננו מעריכים את הגאוניות הטמונה במכשיר הקטן הזה.
מה תאמר למי שיגיד לך שהוא נוצר במקרה בהתנגשות מקרית של פלסטיק, גומי וכמה חתיכות מתכת, ללא התערבות של שום גורם חיצוני?
ואם הוא יאמר לך שזה לא קרה ברגע אחד אלא ארך כמה מליוני שנים ב'התפתחות אבולוציונית הדרגתית', האם זה יהיה משכנע יותר?
כמדומני שלא.
אז כיצד אפשר להאמין למי שאומר לך את זה על המוח שלך שמתוחכם יותר מכל מחשב,
או על זוג עיניך שמשוכללות יותר מכל מצלמה?
אמור לי בכנות, האם שם זה יותר מתקבל על הדעת?
ועוד דבר. סיפרת לי, ד"ר רונן, שאתה עוסק במחקר ביולוגי. לכן אני מתאר לעצמי שהשורות הבאות לא יהיו חידוש עבורך, אך תרשה לי בכל זאת.
הלב שלך מכיל שתי משאבות מופלאות משולבות זו בזו. אחת מזרימה דם לכל הגוף ואחת מזרימה דם דרך הריאות כדי שהדם יקלוט חמצן מן האויר שנשמת. בהיותך עובר, לפני שנולדת, ריאותיך לא נשמו אויר, ומחצית הלב שלך לא פעלה כמשאבה, כי קיבלת חמצן ממערכת הדם המשותפת לך ולאימך. ברגע הלידה, עם ההינתקות ממערכת הדם של האם, חלים שינויים פיסיים מדהימים בפעולתו של לב היילוד. בבת אחת מתחילה לפעול מחצית הלב כמשאבת חימצון של הדם בעזרת הריאות המתחילות לנשום. ביולוגים ורופאים יודעים לפרט את מערכת השינויים הדרסטיים האלו. די באיחור קל של דקות בהתחלת הפעולה המתואמת הזאת כדי שמוחו של התינוק יינזק בצורה בלתי הפיכה. איחור נוסף פירושו מוות. מדהים, נכון?
אבל איך כל זה נוצר? האם השינויים המפליגים הדרושים כדי שתינוק יתחיל לנשום ברגע לידתו, נוצרו מאליהם בתהליך התפתחות הדרגתי שנמשך מליוני שנים, ודורות אחרי דורות של תינוקות מתים הלכו וקידמו את ההתפתחות לשלביה והורישו אותה לצאצאיהם עד להשלמתה של ההתפתחות?
טענה כזו היא פשוט עלבון לאינטלגנציה. אינני רוצה להאמין שבן אדם רציונלי והגיוני יעז לטעון טענה כזו. בודאי שלא אתה, ד"ר רונן.
אני חושב שכבר הבנת מה אני רוצה לומר, אך, ברשותך, רק עוד דבר אחד (אחרון, אני מבטיח). אתה יושב על הכורסא בחדר העבודה שלך, וקורא בעיניך את מכתבי. אך האם חשבת לעצמך כיצד משתנה עמוד זה לדמות שהמוח מסוגל להבחין בה?
הנה רק כמה 'פירורים' של הסבר.
כאשר אור נכנס לעינך, כשבעה מליון חיישני צבע בצורת קונוס מכוונים אוטומטית את ניגוד הצבעים שלך ואת הראיה המפורטת בהתאם לתנאי האור. בכל פעם שאין די אור לתמונת צבע מדוייקת, החיישנים דמויי הקונוס מתפטרים מתפקידם, וכ- 127 מליון חיישני שחור-לבן, דמויי קנים, אולטרה רגישים, נדלקים. בינתיים, מחשב בעצב הראיה שלך מקבל איתותים מ-127 מליון החיישנים הללו, מצפין אותם מחדש ומעביר אותם דרך כמה מאות אלפי נימי עצב המובילים אל המוח במהירות של כמה מליארד אימפולסים לשניה. בעוד כל זה מתרחש, האישון מפקח ומכוון את רמת האור בתוך העין, מערכת סטריאו ממקדת את הדמויות בחדות מקסימלית, ומכשיר הדמיה מתוחכם מבהיר טשטושים זעירים בראייתך הנגרמים על ידי תנועה בחשכה.
מתפעל? יש לך ציוד משוכלל יותר. קח לדוגמא את המוח.
במוח אנושי ממוצע יש כעשרה מליארד תאי עצב. כל תא שולח בין 10,000 ל-100,000 סיבים כדי לחבר תאי עצב אחרים אל המוח. יחד מספר הקשרים הללו הוא אלף מליון מליון (שהוא קדריליון בלשון המתימטקאים. 10 בחזקת 15). למרות כל הקשרים הללו יער זה של סיבים אינו ערבוב מקרי של תוהו ובוהו, אלא רשת מאורגנת היטב. לרוב הסיבים יש תיפקודי תקשורת מסוימים, והם עוברים בערוצים קבועים דרך המוח. אם רק 1/100 מקשרי המוח היו מנותבים באופן מסויים, גם הם היו מצטרפים למספר קשרים רב יותר מהקשרים ברשת התקשורת של העולם כולו.
'מרשים ביותר', אתה בוודאי אומר לעצמך, ד"ר רונן, 'גם אני לא ידעתי שאני יצור מדהים כל כך. אבל למה אתה מספר לי את כל זה?'.
פשוט מאד.
בחיינו היומיומיים אנו יכולים להעריך, ללא היסוס, שתכנון מעיד על קיום מתכנן.
למשל, אם נשאל אדם היכן השיג את הספה היפה שמוצאת חן בעינינו, והוא יענה לנו:
"אה, זה? זה מצבור מולקולות מקרי. זה סתם נוצר מהאבק שמרחף בדירה תקופה ארוכה, כמובן", אנו נקווה מאד שאדם זה מתבדח. כי אם לא כן, יש פשוט מוסדות מיוחדים שנועדו לאנשים שיצאו מדעתם...
זה מזכיר לי קטע מסרט שצפיתי בו לפני שנים. בסרט:"2001: A Space Odyssey" של סטנלי קורבריק, נוסעי החלל חוקרים את שטח פניו של כוכב שנתגלה לאחרונה, בחשד שאולי קיימת בו צורה כלשהיא של חיים אינטלגנטיים.
פתאום, הם נתקלים בעמוד מתכת מלבני ארוך. בו ברגע, נוסעי החלל, יחד עם כל הצופים, מכרסמי הפופקורן באולם, עומדים נפעמים. הם מכירים בכך שמישהו או משהו עשה את המוט הזה; צורה אינטלגנטית כלשהיא של חיים חיה שם.
ה'סף' שלנו להבחין בתוכנית באופן אינטואיטיבי מגיב אפילו לגבי חפץ פשוט כמו עמוד מלבני.
ואני חוזר ושואל, ד"ר רונן, למה כמו שברור לכל אחד
שסופת טורנדו שנושבת בשדה גרוטאות לא תותיר אחריה בואינג 747,
שמחתול הקופץ על פסנתר לא תצא יצירה של מוצרט,
ושמהתנגשות של ברזל, פלסטיק, גומי ובד ריפוד לא תצא מכונית,
מדוע כשמדובר לגבי העולם המדהים שאנו חיים בו,
עולם של תכנון ומורכבות מופלאה,
יכול לבוא אדם שמחזיק את עצמו כבעל שכל ישר והגיון,
ולומר שכל זה נוצר מעצמו בצורה מקרית אקראית?
לא הייתי מסוגל להאמין שאדם רציונלי יאמין לבדיחה כזו לולא הייתי רואה אנשים כאלו במו עיניי.
אתה לא נראה לי אדם שיאמין לדבר כזו, ד"ר רונן. האם אני טועה?
מצפה לתשובתך בקרוב
ואם תהיה מעונין להמשיך בהתכתבות שלנו- בשמחה (יש עוד שאלות רבות שברצוני לשאול אותך)
כל טוב
דניאל
תגובות והערות יתקבלו בברכה כאן, ובפורום אמונה